"האמנים הישראלים נועזים, אני מעריץ אותם"
רבים מכם זוכרים אותו כנער מעורער בסרט הקאלט "דוני דארקו" מ-2001, אבל מאז ג'ייק ג'ילנהול הפך לכוכב הוליוודי פורה ומגוון שמשנה צורה תדיר על המסך. ב"ללא כפפות" תגלו אותו מחדש כמתאגרף שרירי. בראיון הוא מספר על ההכנות הפיזיות והמנטליות, ומביע הערכה לחוזקה של אמני ישראל
את ההופעה הקולנועית הראשונה שלו על המסך, ערך ג'ייקוב בנג'מין ג'ילנהול בגיל 10 בקומדיה "תעצרו את העיר אני רוצה לרדת" בכיכובו של בילי קריסטל ב-1991. מאז התנסה ג'ילנהול באינספור תפקידים והפך לאחד המוערכים מכוכבי הוליווד כיום, לא מעט בגלל המחויבות יוצאת הדופן לתפקידים שהוא מקבל, שכוללים לא פעם גם שינוי צורה של ממש.
כך קרה במותחן "חיית הלילה" שבו הופיע כשהוא רזה כחוש במיוחד, ואילו עכשיו בדרמת האיגרוף "ללא כפפות" הוא צץ שוב - הפעם כשהוא חסון, מחוטב ועמוס שרירים. "זה לא יותר מדי מבלבל", הוא אומר בראיון, "העניין הפיזי הוא הדבר הפחות חביב עלי".
ב"ללא כפפות", ג'ילנהול בן ה-34 מגלם מתאגרף בשם בילי הופ. כילד יתום הוא גדל במסגרות של שירותי הרווחה. כאדם בוגר הוא זוכה להצלחה ומנצח בכל הקרבות שלו, לא מעט בגלל הנטיות האלימות שלו, שבאות לידי ביטוי גם בהתפרצויות זעם מחוץ לזירה.
בעידוד אשתו מורין (רייצ'ל מקאדמס) הוא שוקל לפרוש בשיא, אלא שהתרסה מצידו של לוחם צעיר הטוען לתואר (מיגל גומז) מביאה לעוד היתקלות אלימה שגובה מבילי מחיר כבד, ובצדה התרסקות אישית. כדי לזכות שוב בבתו שנלקחה ממנו על ידי שירותי הרווחה, הוא צריך לקום מהקרשים ולעמוד על הרגליים שוב - בחיים ובזירה.
בסרט שביים אנטואן פוקואה ("המטרה: הבית הלבן") מככב לצד ג'ילנהול,
מקאדמס וגומז גם קרטיס ג'קסון, הלא הוא הראפר "פיפטי סנט" כאמרגן האיגרוף הבוגדני. עוד משתתפים פורסט וויטקר כמאמנו של בילי, המלמד אותו ריסון מהו, וגם הילדה אונה לורנס כבתו המתוסכלת ונעמי האריס כאשת שירותי הרווחה. אגב, מי שהיה אמור לגלם את בילי הופ בתחילה היה הראפר אמינם, אך לבסוף ג'ילנהול הועדף על פניו.
"אני מאוד שונה מהדמות בסרט, כך שמה שהניע אותי היה בעיקר האם אני אצליח לגלם אותו בדרך שתמחיש את העבר שלו כיתום, שגדל במסגרת של אומנה, וההישרדות שלו במערכת הזאת", אומר ג'ילנהול ומודה: "אני תמיד מרגיש תחושת אחריות בנוגע למישהו שחי את החיים של הדמות שלי - במציאות. חשתי את הלחץ הזה כל הזמן, כך שהייתי אומר שהאתגר המנטלי היה קשה יותר".
ג'ייק ואחותו השחקנית מגי (מרגלית) ג'ילנהול, הם צאצאיהם של הבמאי סטיבן ג'ילנהול (נצר לשושלת המלוכה השבדית) והתסריטאית היהודיה נעמי פונר. הם חונכו על ברכי המסורת היהודית ואפשר אף לצפות בסרטון של ג'ייק לגרסה האמריקנית הכשרה של "רחוב סומסום", בו הוא חולק עם הצופים את מסורת האפיקומן. למרות שהוא ואחותו ידועים בארצות הברית כאנשי שמאל פציפיסטים, בכל הנוגע לישראל הוא מפגין אהדה רבה - לפחות בכל הנוגע לאמנים והיוצרים הנועזים שיוצאים מהמדינה (לתשומת לבה של השרה מירי רגב).
"מכל מה שאני יודע על ישראל, אני יודע שזה מקום יוצא דופן", אומר ג'ילנהול שלא ביקר אצלנו עדיין, "יש לי חברים ישראלים שאני אוהב מאוד, והם פתוחים ומדהימים - במיוחד מבחינה אמנותית. כיוצר, הייתי אומר שרוב הישראלים שאני מכיר הם אמנים נהדרים. עם אישיות חזקה, ורצון חזק. אני מעריץ את זה".
ובכן, בישראל ובכל העולם כנראה, עדיין זוכרים את ג'ילנהול כדוני דארקו, הדמות איתה הוא מזוהה כל כך מאז צאת הסרט של ריצ'רד קלי ב-2001, שהפך ליצירת פולחנית. היה זה התפקיד ששיגר את ג'ילנהול הצעיר אל מרכז הבמה כנער מעורער שמבלבל מציאות ודמיון במהלך לימודיו בתיכון. מה הקסם של סרט האינדי שממשיך להשפיע על קהל צופים נאמן עד היום? ג'ילנהול עצמו מתקשה להסביר.
הטריילר של "דוני דארקו"
"אני חושב שהסיבה ש'דוני דארקו' ממשיך להדהד כיום היא שהוא עוסק בעולם הפנימי של להיות מתבגר - לנסות ללמוד מה זה אומר להיות אדם בוגר, ולגדול", הוא אומרף "גם מבחינה סגנונית הוא לוקח וגונב מכל מני סרטים שונים ודורות. זה סוג של הבזק ברק בתוך בקבוק - הסרט הזה".
