"האורחת": פרק מספרה של אינה קורניצר
הימים ימי מלחמת העולם השנייה. הצורר הנאצי מטיל אימתו בכל. הגברת היפה לא יודעת מה לעשות בבתה, משינקה. כדי להצילה, היא מחליטה למסור אותה בידי משפחה נוצרית. ומשינקה גדלה כילדה מוסתרת. ואז יום אחד המלחמה נגמרת. בואו לקרוא פרק מתוך "האורחת"
"האורחת" הוא סיפורן של שתי דמויות - אם ובתה - אורחות אצל אחרים וזו אצל זו. ילדה שנעקרת ונתלשת בפתאומיות מביתה, ממשפחתה ומדתה, ואישה שמבחינת הילדה היא זרה גמורה. שתיהן צריכות להתחיל מסע מפרך של הגירה וקשיים כלכליים בלתי-אפשריים, שבמהלכו הן נפרדות ונפגשות, מתארחות לרגע זו אצל זו ומצליחות בסופו של דבר לטוות משפחה. האם הופכת מאישה זרה למקור כח לבתה גם בהיעדרה.
הימים ימי מלחמת העולם השנייה. הצורר הנאצי מטיל אימתו בכל. הגברת היפה לא יודעת מה לעשות בבתה, משינקה. כדי להצילה, היא מחליטה למסור אותה בידי משפחה נוצרית. ומשינקה גדלה כילדה מוסתרת. ואז יום אחד המלחמה נגמרת. הגברת היפה באה לקחת את משינקה, אך יחלפו עידנים עד שמשינקה תוכל לקרוא לה "אמא". הן עוזבות את פולין ועולות ארצה. מלחמת העולם השנייה ו"השואה" מהווים חלק קטן בלבד בסיפור, שעיקרו הוא במה שקורה אחרי.
פרולוג
בחוג לא אוהבים flash-backs. נקודה. אז אני מחליטה לכתוב קו עלילתי לינארי רציף. להתחיל בהתחלה ולגמור בסוף. עם ההחלטה הזאת אני מחנה באחוריים של מה שהיה ספריית סן מרטין והיום הוא "קפה מדע". מפקידה אצל רובי את התיק עם הטיוטות הראשונות ועיתון הארץ, ומתחילה את הצעידה. זו שעה נהדרת. השבילים כמעט ריקים. פה ושם מתגלגלת עגלת תינוקות אקראית, סוחבת אחריה מטפלת. ציוץ ציפורים, פכפוך המים באגמונצ'יק המלאכותי עם שושנות המים והגומא מסביב.
אוושת הרוח בעלים. נכנסת בשער הצמחייה הירוק. משמאלי סן מרטין דמוי פרסה, מתעגל, חלונותיו מחופים וילונות חומים. עוברת על פני חברי הוותיק משכבר הימים, מכון אולמן למדעי החיים. הראשון שקיבל אותי לחיקו כשהייתי סטודנטית שוקקת ונרגשת בת עשרים ושלוש שאין לה מושג ירוק איך מגיעים לרחובות ולמכון. עומדת ליד הנהג, דאוגה כולה שמא תחמיץ את הירידה ב"שער הקטן של המכון מול הפקולטה", כפי שנאמר לה בהוראות. אין לה מושג מהו סדר העניינים. קודם ראשון? קודם נס־ציונה?
צפו: דורית רביניאן מקריאה מתוך "גדר חיה":
אחריו מדרשת פיינברג מציצה מבין העצים. פה הייתי אמורה לעשות את הדוקטורט אלמלא בחרתי בקופנהגן. המכון לפיסיקה. המאיץ. ובירידה אל הבריכה שהייתה בזמנו המבנה האחרון בקמפוס - היום כבר לא - אני חותכת ימינה, עוברת את בית הנשיא עם הגן היפהפה המוקף בחומה. חוצה את מגרש הדשא שהסינים של הפוסט־דוקטורט מרכיבים עליו כל יום שישי אחר הצהריים את הרשת שהם מביאים איתם כשהם משחקים כדור־עף, ועולה בחזרה בשביל המרוצף המוביל לכיוון השער הראשי, שנפתח אל העיר והפקולטה. נכנסת ל"קפה מדע" במרחק כמה עשרות מטרים מהשער. רובי עומד מול מכונת האספרסו. "שבי. כבר אני מביא את הקפה". מושיט לי את התיק והעיתון.
המקום כמעט ריק בשעה הזו. אני מתיישבת ליד אחד השולחנות ברחבה הצדדית בחוץ, מתחת לפיקוס הענקי. שורשיו המשתרגים מקיפים את השולחן סביב, וצריך למצוא זווית מתאימה לכיסא כדי שכל ארבע רגליו תהיינה באותו המישור. רובי מגיע עם הקפה. הוא שואל איך מתקדם, ואני עונה "תודה, בסדר."
מאז שנתתי לו לקרוא את סצנת הפתיחה במסגרת תחקיר מי הוא קהל היעד של הסרט, וחוות דעתו הייתה שהסצנה כתובה נהדר, מאוד מרגשת, אבל לסרט הזה הוא לא ילך, הפכנו ל־best buddies. והם מקפידים - הוא ורועי - לחזור ולהזכיר לי לא לשכוח לציין כשהוא ייצא לאקרנים, שהדראפט הראשון נכתב אצלם. כשהקפה מולי, הפיקוס מעליי, הדפים לפניי, והמכון מקיף אותי מכל עבריי מגיע הרגע.
משינקה והפרופסור יושבים על ספסל עשוי קורת עץ גסה שנסמך אל קיר הבית, שעונים.
ראש של חמנייה מונח בחיקו של כל אחד והם שולפים אחד אחד את הגרעינים השחורים ומפצחים אותם. הם יושבים בשתיקה, עסוקים במלאכת הפיצוח, מסתכלים על הגינה המשתרעת לרגליהם. על הגדר מטפסת אפונה ריחנית בשלל צבעיה הפסטליים העדינים. פרחיה מדיפים ריח מתוק לחלל האוויר השקוף. בשמיים הכחולים שטים ענני נוצה. מרחוק יער הלִבנים. שלווה גדולה בכול. להקת אווזים מהדסת על דרך העפר. את השקט מפרים מדי פעם העורבים שמצטופפים על ראש עץ הצפצפה. כשעוברת מעליהם להקת חסידות, לוציאן מספר למשינקה על החסידות שמניחות תינוקות בין עלי הכרוב.
משינקה שואלת אם גם אותה מצאו בין עלי הכרוב, ואבא אומר,
"בוודאי. כשאמא יצאה לגינה לתלוש גזר היא שמעה קול בכי. מיד רצה אל ערוגת הכרוב וראתה אותך: תינוקת יפהפייה מכוסה כולה, ועטופה בעלי כרוב." משינקה מחייכת מרוצה. עכשיו מצטרף אליהם סטפן. נעמד לידם, נשען גם הוא בגבו אל קיר הבית ומתחיל לגלגל סיגריה. מוציא מכיס החולצה פיסת נייר דקיקה מרשרשת, מכופף את רגלו השמאלית כך שכף הרגל נשענת על קיר הבית. פורש את הנייר על הברך שמשמשת כשולחן, מוציא מכיס החולצה האחר כמה פירורי מחורקה, משטח אותם על הנייר, מגלגל אותו, מרטיב בקצה לשונו, ומדביק.
אחר־כך מוציא מכיס המכנסיים קופסת גפרורים מעוכה, מושך ממנה גפרור, מכניס את הסיגריה לפיו ומצית אותה. מטה ראשו לאחור, ושולח לחלל האוויר טבעות עגולות מושלמות של עשן. משינקה מותחת צווארה, מסתכלת על טבעות העשן שמעפילות מעלה, מעלה, חגות באוויר עד שהן מתפוגגות, פיה פעור. סטפן אומר לה, "תסגרי את הפה לפני שתיכנס לתוכו צפרדע." היא סוגרת את הפה. מצחקקת בפה סגור. הפרופסור מחייך לרגע למשמע חילופי הדברים ואחר־כך נאנח. משמר בלבו את הרגע - הוא וסטפן והילדה בגינה.
אל השולחן הסמוך מסבה עכשיו החבורה הקבועה של איגוד הקבלנים בדימוס, שמדסקסת בקולי קולות את משחק הכדורגל ששודר בטלוויזיה. אני נשאבת בחזרה אל המכון. רועי עומד מאחורי הדלפק ואני מבינה שרובי סיים את המשמרת. מציצה בשעון ונחרדת לראות שכבר ארבע. לא הספקתי לקפוץ הביתה להוריד את בוני. וצריך לרוץ לאסוף את ליהיא מהרכבת. אני אוספת במהירות את הניירות ודוחפת אותם לתיק.
משאירה על הצלחת עם החשבון את הכסף, ועפה משם. בתחנת הרכבת הכול כרגיל: אין רכבת ואין חניה. אני מחכה בתוך המכונית בשולי הכביש כמו כולם. ובזמן שאני מחכה לליהיא אני לא יודעת על מי לרחם יותר: על בוני שלא ירדה שמונה שעות, על הכלב שנכנס עם הלנה לקליינים ומשינקה לא הייתה והוא חיפש אותה כמו משוגע, או על משינקה - שנמצאת גם היא בתחנת רכבת, לגמרי אחרת - אין לה מושג שבעוד דקות ספורות תושלך אל ערימת פחמים בקרון משא פתוח ותיסע משם. וכל מה שהיה לא יהיה יותר.
מתוך "האורחת", מאת אינה קורניצר. הוצאת "פרדס". 214 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
