בג"ץ המקוואות ואני: הגיעו מים עד נפש
"אפשר להשתגע איך שוב הפכה מצווה כל-כך אינטימית ופרטית של האישה לנתונה בידיים של גברים. הטבילה חשובה לי, אבל כשהרגשתי הטרדה חמורה והנושא הפך לכזה שהשתיקה יפה לו – הפסקתי. עכשיו הבנתי שאני לא לבד – ולא אשתוק עוד". מונולוג של טובלת
את חוויית הטבילה הראשונה שלי אני כנראה לעולם לא אוכל לשכוח. בקיץ הקרוב ימלאו לה תשע שנים. ממש מזל טוב. זוכרת איך הלכתי ערב החתונה יחד עם אמי היקרה בחיל ורעדה אל המקווה בעיר בה גדלתי. חיל ורעדה זו הגדרה יפה, כי המחשבה על זה שאני הולכת לטבול במערומי בפני אישה זרה הטרידה אותי, אולם לא רציתי לוותר על חווית הטבילה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו>>
כאישה פמיניסטית ודתיה, הטבילה חשובה לי. זמן התכנסות חודשי לגוף ולנפש, חיזוק למערכת הזוגית. אני נזכרת איך אחד הדברים שהרגיעו אותי לקראת הטבילה הראשונה ערב החתונה היה הידיעה כי לפחות הבלנית שתטביל אותי היא חברה של אמי. ואם כך, לא לגמרי אישה זרה. מוכרת. בעדינות שלא תתואר, הטבילה אותי הבלנית, ובאטיות, פעם אחר פעם, מתחת למים, קראה במילה המיוחלת: "כשר".
קראו עוד בערוץ היהדות :
האתגר של ליבוביץ': אחריות האדם על אלוהים
"עם יד על הלב, מי באמת רוצה בית-מקדש?
מסע בזמן: מחורבן בית המקדש הראשון - ועד סופו של הבית השני
מאז עברתי להתגורר בעיר הגדולה ירושלים, ועם המעבר גדלה גם תחושת החרדה שלי. ניסיתי מגוון של מקוואות בשכונות רבות ברחבי העיר. לא אחת יצאתי מהמקווה בוכה מעצם המעמד החשוף בפני הנשים הזרות, לעתים מובכת רק מעצם השאלות. אני משתדלת להגיע מוכנה אבל לפעמים מגיעה הדרישה לחזור על פעולות ההכנה. היום אני יכולה לומר שההרגשה היא לא אחרת מאשר הטרדה חמורה.
לפני תשע שנים עוד לא ידעתי להצביע על כך. חשבתי שזה נורמלי, שכך אני צריכה לטבול - כמו כל נשות ישראל. במשך שנים, כמו בנושאים דתיים נוספים הקשורים אלינו הנשים, הטבילה הייתה נושא שהשתיקה יפה לו. הייתי בטוחה שאני לבד. בלעתי את הרוק והמשכתי. עד שהפסקתי, ולמעט בן זוגי אף אחד ואחת מסביבתי הקרובה לא ידע או ידעה. גם לא החברות הכי טובות שלי.
אפשר לסמוך על הנשים
לאחרונה התגברה בי התחושה הפנימית שזה פשוט לא יכול להמשיך כך. לאט-לאט הסדקים נפרצו, ופתאום התחלתי לשמוע על עוד ועוד נשים שמדברות על הקשיים, על השאלות הפולשניות, על ההתערבות בקיום המצווה ועל הטבילות החוזרות אותן היה עליהן לעשות לדרישת הבלניות.
כמו בנושאים דתיים נוספים שהשתיקה יפה לה, החל גל של שיתופים וקריאות לטבול לבד. אז ניסיתי - לבד ועם חברה (כטובלת בעצמי וכמלווה), ושוב נפגעתי ובצעקות גורשתי. היום, בתהליך קשה של התבגרות, אני מבינה שלא רק אני נפגעת. נפגעות עוד נשים רבות. חלקן - כמוני - מחליטות לוותר על המצווה החשובה, כחלק ממנגנון הגנה, כי הגיעו מים נפש.
לפני תשע שנים חשבתי שאני לבד. שמרתי הכול בבטן. בלעתי את הרוק. שתקתי. היום אני מבינה שלא רק שאני לא לבד, אלא שאני גם מוקפת בקהילה של נשים וגברים שמצטרפות ומצטרפים אלינו לקריאה הכל כך טריוויאלית: תנו לטבול בשקט. עם הבלנית, לבד או עם חברה. מבקשת שיסמכו עלינו, הנשים, שיתנו לנו לטבול כרצוננו.
אנחנו נגד הבלניות? להפך!
לא עזרו הפניות לרבנים הראשיים של ירושלים, גם לא שיחה בארבע עיניים עם יו"ר המועצה הדתית, גם לא חשיפת תלונות וכאב של מאות נשים ירושלמיות שנפגעות מידי חודש - למרות השיתוף כי נשים רבות הפסיקו לטבול.
אפשר להשתגע איך שוב הפכה מצווה כל כך אינטימית ופרטית לנתונה בידיים של גברים. לא משתכנעת מהטיעון שיש צורך באישה שתהיה שם לצרכי ביטחון. שמחה על האפשרות ללמוד כדי לדעת שהמקורות ההלכתיים מאפשרים טבילה לבד או עם חברה.
יש מי שמנסים לצייר את המאבק ככזה הפוגע בבלניות ויוצא נגדן, ואני אומרת – הפוך: מבחינתי זהו ניסיון למאבק פמיניסטי במטרה ליצור סדקים שייטיבו עם כלל הנשים ויאפשרו מהפכות נוספות שרק מחכות שיגיע התור שלהן. העוול הוא כפול - הן כלפי הבלניות, הנשכרות שכר זעום ובלתי הולם, והן כלפי הטובלות.
המחאה מתפשטת, בירושלים ומחוצה לה, ובשבוע שעבר יצאנו לראשונה מאולמות הכנסים ומהפייסבוק אל המרחב הציבורי, בדרישה אחת: תנו לנו לקיים את מצוות הטבילה באהבה, כרצוננו. סמכו עלינו והבינו כי אנו, הנשים, לא שותקות עוד. תנו לטבול בשקט.
אני מרגישה שאנחנו בדרך הנכונה.
רני חזון וייס היא מזכ"לית סיעת ירושלמים, יוזמת הקמפיין "תנו לטבול בשקט" ומחותמות עתירת עמותת עתים לבג"ץ בנושא חופש הטבילה
לפנייה לכתב/ת 
