סוויד: הופעה עתירת אנרגיה של רוח צעירה
חברי להקת סוויד שהגיעו לישראל בפעם השנייה מאז התאחדו, הוכיחו שהם מסרבים להזדקן ונתנו מעצמם לא מעט. הבעיה העיקרית היתה בחלל בו נערך המופע. יש לקוות שבפעם הבאה שהלהקה המצוינת הזו תגיע לארץ, היא תזכה להופיע במקום התפור למידותיה ומותאם להופעת רוק
זה לא דבר חדש שהניינטיז חווים בימים אלה עדנה מחודשת. זה טבעי, כמעט מתבקש, נוכח העובדה כי שני עשורים הם בדיוק הזמן להזכר, להתגעגע ולערוג - בייחוד כשמדובר בעשור שהזיכרון הקולקטיבי ממנו נוטה להיות חיובי. אבל הקאמבק שעשו שנות התשעים לחיינו בשנים האחרונות מקבל כמובן משמעות אחרת - תגידו אירונית, תגידו מתוחכמת או מודעת לעצמה. היא כבר לא נצרכת כבזמן אמת. כעת מתלווה אליה עננת נוסטלגיה מפוכחת, של מי שהעולם השתנה מאז היה רלוונטי, וכעת הוא אמנם חיוור יותר, אך נושא עליו ערך נוסטלגי מיוחד.
אחד המאפיינים של אותו רטרו ניינטיזי מתבטא בחזרתן לחיים של כמה מלהקות התקופה היותר פופולריות. בגזרה האמריקנית אלה הפיקסיז, סאונדגרדן, אולי אפילו איחוד של ההרכב המקורי של גאנז אנד רוזס, מי יודע. אבל מי שחווה את הניינטיז בזמן אמת יודע שלפחות בשנים 94-97, היו אלה הבריטים שהכתיבו את הטון.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
אדום עולה: איגי וקסמן לוהטת כמו בניינטיז
גלוריה גיינור בישראל: אגדת דיסקו חיה
ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוסו בהופעה: נפלאים
ההופעה של כריס בראון: מנת היפ-הופ מדויקת
הבריטפופ נחשב אז לתופעה עולמית, כשלהקות כמו אואזיס, בלר ופאלפ מגדירות את הצליל ה"נכון" לאותה תקופה. מיד אחריהם ברשימה נמצאת להקת סוויד, הרכב שממש כמו רוב חבריו ברשימה, גם הוא התאחד לפני כחמש שנים, לשמחתם של המעריצים המתגעגעים (והמזדקנים). אבל משהו בקאמבק של אותה סוויד, שהגיע אמש (ה) זו הפעם השנייה מאז התקאמבקה אל תל אביב, נראה שונה מעט מזה של חבריו לז׳אנר. כי בעוד בלר מעניקים עכשיו הופעות גדולות מהחיים, מבוססות רגש, חסד נעורים ועמידה במבחן הזמן של רוב החומרים שלהם, נראה שברט אנדרסון וחבריו ל"זמש" לא מתכוונים לתת לנוסטלגיה להוביל אותם.
מבחינתם, גם אם "blood sports", אלבום החזרה מ-2013, נמנה עם המלנכוליים שביצירותיהם, על הבמה זהו אותו ברט אנדרסון של 1997. קצת פחות הרואין שיק, ועדיין גבר בריטי נאה, מלא סטייל, אנרגיות ואמוציות שההתנגשות שלהן עם חום האימים הישראלי כמעט ומאתגר את גבולות הפרפורמנס. במילים אחרות, זה לא suede זה sweat, על אף פתיחה לא מוצלחת, "she" שמגיע לאחר מכן כבר מכניס את אנדרסון למוד הופעה.
ואכן, סוויד נותנים מעצמם לא מעט, עבור קהל שברובו בא לפזז לצלילי הלהיטים הגדולים של שנות השיא (ולא באמת יודע את מילות כל השירים, ברגעים בהם אנדרסון מבקש ממנו לשיר במקומו). ועל כן - דין "snowblind" שמייצר בעיקר נתק בין הלהקה על הבמה לקהל שבא לראות אותה, לא כדין "trash", שמתקבל בחום השמור לידידים ותיקים. ב-"everything will flow" משהו משתחרר, ונראה שההופעה מעלה הילוך (ובשלב זה גם וילון הבורדו האייטיזי מפנה מקומו לתאורת רקע הולמת יותר), עם רצף שמכיל גם את "drowners" ו-"filmstar" המוכרים, ובהמשך גם את "the wild ones". הם מקנחים ב-״beautiful ones" וחוזרים להדרן שמכיל "ניסוי", כהגדרתו של אנדרסון. ניסוי בשירה בציבור, על מצע גרסה אקוסטית של "she's in fashion". הפעם, אגב,הקהל משתף פעולה.
קשה לומר מילה רעה על ההופעה של סוויד, בטח לא על מידת ההשקעה של החבורה הבריטית הזו, שמופיעה כפי שמעטות להופיע הלהקות שנולדו אחרי תחילת המילניום הנוכחי. הבעיות היחידות בביקור של סוויד מהדורת 2015 טמונות בחלל בו הוא התרחש. היכל "מנורה מבטחים" אינו מקום להופעה מסוג זה, ולצד הסאונד הלא אידיאלי בעליל, משהו במבנה ובעיקר בכסאות הארורים הללו שבקדמת הבמה, פשוט יוצר ניכור - בייחוד עבור מי שלא נמנה עם אנשי השורות הראשונות. יש לקוות שבפעם הבאה שהלהקה המצוינת הזו תגיע לארץ, היא תזכה להופיע במקום התפור יותר למידותיה ומותאם להופעת רוק עתירת אנרגיות וזיעה. אם מוציאים אלמנטים אלו מהמשוואה, סוויד הציגה אתמול סדנת הופעה אנרגטית ומתמסרת לאהבת קהל, כאילו הזמן קפא. "כי אנחנו צעירים", שר אנדרסון ב-"so young", שוכח ומשכיח לרגע זוטות כמו גיל, נבילה ופיכחון. "בואו נרדוף אחר הדרקון".
