"אני לא מאמין, אני רובוט!": חנונים חינניים
זה אמנם לא סרט המדע בדיוני הישראלי הראשון, אבל הוא בהחלט המושקע והמרענן ביותר שנוצר כאן. רק חבל שההבטחה הגדולה של "אני לא מאמין, אני רובוט!" לא מתממשת בחלק השני. קומדיית החנונים, שזורת האפקטים המרשימים מתוצרת כחול-לבן, מאבדת גובה בכל הנוגע לעלילה
"אני לא מאמין, אני רובוט!" מתהדר באחד השמות המקוריים בתולדות הסרט הישראלי. לא בדיוק סרט המדע-בדיוני הראשון מתוצרת כחול-לבן (התואר הזה שייך לסרטו של דוד אבידן, "שדר מן העתיד" מ-1981, שהוא גם הסרט הישראלי הגרוע בכל הזמנים), אלא יותר פנטזיה גיקית על חננה המגלה שיש לו כוחות-על ועכשיו הוא יוצא להציל את חברתו-לשעבר ועל הדרך גם את העולם.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
קשה שלא לחבב את הסרט, שהחל כפרויקט גמר בחוג לקולנוע וטלוויזיה של היוצרים טל גולדברג וגל זלזניאק. יש בו משהו שמזכיר סרטי קומיקס כ"סקוט פילגרים נגד העולם" או "קיק-אס", וגם איזו הבטחה (שהולכת ומתפוגגת ככל שהסרט מתקדם) ליצירה פרועה באמת. איכשהו זה נגמר כסרט שפונה בעיקר לקהל יעד של בני 14.
ולא שזה רע, אבל הפתיחה מעידה שאפשר היה גם אחרת. דני ברנשטיין (יותם ישי בהופעה סימפטית ביותר) הוא בחור רגיש ועדין יתר על המידה (הוא בוכה בסיום "שכחו אותי בבית"), ותכונת האופי הזו שלו עולה לו ביחסיו עם חברתו, נועה (הילי ילון). היא מואסת בו, הוא מנסה באובססיביות להחזירה אליו, וכאשר דבר לא עוזר - מחליט להתאבד. דווקא אז דני מגלה שבמקום ורידים יש לו כבלים חשמליים, ושהוא בעצם רובוט.
הגילוי הזה, שהיה יכול להיות בסיס לקומדיה רומנטית מבריקה שעוסקת, בין היתר, בגבריות (ישראלית ובכלל) ובדמות החננה - מפנה את מקומו לטובת סרט גיבורי-על שמתהדר אמנם באפקטים ממוחשבים חלוציים מסוגם בקולנוע הישראלי, אבל מאכזב בכל מה שקשור להתנהלות העלילה.
- יותם ישי בראיון: "דמות הנחנח החליפה את המאצ'ו הישראלי"
- טל גולדברג מציג את הדרמה הקצרה שלו "הספריה" במדור קולנואני
בקצרה נציין רק שדני מוצא עצמו מתמודד מול מדען רוסי מטורף (דרור קרן) ובתו (אינה בקלמן), ועם הבוס בחברת ההייטק שבה הוא עובד (צחי גראד, פעם שניה השבוע) שהיה רוצה ליצור עוד רובוטים דמויי דני. בצד ההברקות מצויה דמותו של רובוט חוזר בתשובה הקרוי "רובו-יוסף" (ונראה כמו ארטו-דיטו עם כיפה ופאות), בדיבובו של הקומיקאי רוב שניידר ("הג'יגולו מת מצחוק"), וכן חסיד המייצר כלי נשק משוכללים על טהרת היודאיקה (דוד קיגלר). הצמד הקומי דובדבני וקובץ' (ע"ע "מה כבר יכול לקרות") מתארח בסרט, שהופק באורח עצמאי לגמרי ושצילומיו נערכו כבר ב-2012, בתפקידי שוטרים.
כאמור, חלקו הראשון של "אני לא מאמין, אני רובוט!" מבטיח את מה שחלקו השני לא מקיים. אפשר להבין את ההתלהבות של גולדברג וזלזניאק מנקודת המוצא הבאמת-מקורית שלהם, אך ההתלהבות הזו נהפכת בסופו של דבר לפנטזיה ילדותית למדי, ולאו דווקא כזו המודעת יתר-על-המידה לעצמה.
בעיקר אתה תוהה מדוע סרט, שאפשר בהחלט להכתירו כ"סרט הנחנחים" הישראלי הראשון, נראה כמו משהו שהופק בשנות ה-80 על ידי חברת קנון של מנחם גולן ויורם גלובוס, במקום שיהיה יצירה בעלת אופי ישראלי יותר (ולא, הכוונה אינה לרובוט שאומר "שמע ישראל").
ועם זאת, יש בהחלט מה לחבב בסרט. קודם כל, את הרעיון המקורי שמעיד על כך שבשולי הקולנוע הישראלי הממוסד פועלים יוצרים שחולמים ועושים סרטי ז'אנר בעברית, גם אם התוצאה אינה לגמרי מספקת. בנוסף, הסרט מתהדר בכמה הברקות חזותיות שמוכיחות שגם בתקציב אפסי אפשר לעשות זאת נכון (על האפקטים והאנימציה אחראים נעם גלברט, ערן מי-רז, דניאל לאזו ומיש).
ולא פחות חשוב - יותם ישי (שנצפה עד כה בעיקר בתפקידי משנה ב"רוק בקסבה" ו"ג'ו+בל") מעצב בחינניות רבה את דמותו של הבחור המגלה שלהיות מתוכנת זה הכי, אחי.
"אני לא מאמין, אני רובוט!" (ישראל) - במאים: טל גולדברג וגל זלזניאק. שחקנים ראשיים: יותם ישי, הילי ילון, צחי גראד, דרור קרן, אינה ביקלמן, נלי תגר, דוד קיגלר, אילן קובץ', ליאור דובדבני ורוב שניידר. אורך הסרט: 90 דקות.
