"4.48 פסיכוזה": בכל מקרה תצאו מוטרדים

חושך. ייקח קצת זמן, כדי נשימה, לפענח את הקולות - דלתות חורקות ונטרקות, צעדים ממהרים, הד של מסדרונות ארוכים. קולות מחוללי מציאות וספקות. אולי זה רק בראש שלי? אולם תיאטרון כמו חלל מוח שבו המוזיקה הופכת לקולות מבלבלים. "4.48 פסיכוזה", אולי הטקסט הקשה ביותר לפיצוח של המחזאית הבריטית שרה קיין, הפך בתיאטרון חיפה ליצירה חד פעמית, אירוע משמעותי ויוצא דופן ולא רק כיוון שמדובר בפעם הראשונה שהממסד התיאטרוני בישראל אזר עוז להתמודד עם טקסט מעורר מחלוקת של אחת הכותבות המבריקות והמשפיעות בהיסטוריה של המחזאות העולמית.

פסיכוזה. דמות אישה שנפרמת מול העיניים(צילום: ז'רר אלון )

זו עבודה מזוככת של הבמאי עמיר קליגר כמו פצצה חכמה, נקייה, כירורגית. אין הסחות דעת. אין הנחות. קליגר מנתק את הצופה, מרחיק אותו מעבר לקיר הרביעי, מעבר למסגרת הבמה. אתה בסרט או בביקור בגן חיות. אתה מציץ לרגעים אינטימיים של דיבור פנימי, חור שחור שבולע לתוכו דמות אישה שנפרמת מול עיניך, טובעת במערבולת שאין סיכוי להיחלץ ממנה. זה משאיר את העולם החיצון אימפוטנט. זה מגחך את הממסד הרפואי ומציג אותו כיהיר, עיוור למהות ומוגבל בכל המובנים. כשהשיגעון הולך ומשתלט על הראש, זה הגוף שמשתחרר או משחרר אחיזה, הופך לקל, רוקד את עצמו.

שני מונולוגים שלהבלחות מעמידים פני דיאלוג(צילום: ז'ראר אלון)

 זו הצגה שאוהבים או שונאים, ממש כמו את המחזות של קיין. כך או כך תצא מאולם התיאטרון מוטרד. האלימות, שנוכחת בכל מחזותיה, מופנית כאן כלפי פנים ובאופן פרדוקסלי זה רך, חומל ומעורר חמלה. את "4.48 פסיכוזה" כתבה חודשים ספורים לפני שהתאבדה. דיכאון קליני, התקפים פסיכוטיים, כניסה ויציאה ממחלקות סגורות בבתי חולים פסיכיאטריים. במובנים רבים זהו שיר פרידה שזועק מעבר לכאב ומשאיר לעולם להתמודד עם חוסר היכולת שלו להתמודד. במובנים רבים זה נס שקשה להסביר איך קרה: קיין כתבה את הכאב לפרטי פרטיו ממעמקי הכאב, את הפסיכוזה מתוך התהום עצמה ולא מהתבוננות או מחקר. "הם יאהבו אותי על מה שהורס אותי", כתבה: "החרב בחלומות שלי, האבק של המחשבות שלי, המחלה שדוגרת בקיפולי המוח שלי". אי אפשר להסתכל. אי אפשר שלא.

על פי רוב החדרה לחלל הפרטי-ציבורי, חד צדדית(צילום: ז'ראר אלון)

אישה מבריקה, אקסצנטרית, מודעת עד כאב, כותבת/מדברת טקסט חשוף, בוטה וישיר, חודר בשר ומנוקד בהומור שחור. לא פשוט לעבד את הטקסט המקוטע הזה להצגה קוהרנטית - זה כובל אך בו בזמן משחרר. כובד האחריות לפרק אותו ולהרכיב, מונח על כתפי הבמאי בלבד. קליגר בחר בחכמה רבה להשתמש בשברי המחשבות כמו מצמוצים - בין אור לחושך במובן הפיזי והנפשי. כמו Fade To Black בעריכה קולנועית. הצופה נכנס ונזרק אל ומתוך רגעים, סיטואציות, מחשבות. הבמה מכילה את הטקסט, מדברת בשפתו.

.

הגוף רוקד את עצמו(צילום: ז'ראר אלון)

גבר ואישה. רופא ומטופלת. קיר מפריד גם ביניהם. הדיפוזיה רגעית, על פי רוב החדירה לחלל הפרטי-ציבורי, חד-צדדית. זה שיח חרשים שמתנהל – שני מונולוגים שבהבלחות מעמידים פני דיאלוג. זה החופש של גוף אחד מול הקשיחות של הגוף השני. היא מים זורמים, הוא סלע. לה הכנפיים לנסוק ולהתרסק, לו הפרקטיקה.

"4.48 פסיכוזה" היא מסע ארוך אל תוך החושך. אין בה רגע של שחרור או קתרזיס שהתיאטרון, הקולנוע ואפילו הספרות העכשווית נמלטים אליו בדרך כלל, אבל יש בה כנות. זו לא הצגה מנחמת ולמרות זאת היא מאפשרת להיאחז במה שיש. זה לא מעט. להעלות הפקה שכזו, במושגים של היום, זה לא פחות מהתאבדות, על אחת כמה כשמפנים עבורה את הבמה הגדולה. משה נאור, מנהלו האמנותי של התיאטרון, עשה את זה קודם עם כניסתו לתפקיד בהפקה "מי דואג לילד" גם היא כיוונה במודע למיטיבי לכת. זה אומר לא מעט. 95 קילומטרים מתל אביב יש תיאטרון שמרשה לעצמו לנסות. חוויה ששווה להתנסות בה.