מוזר איך ריב הופך זוגות לזרים גמורים
כל מה שאני רוצה זה לגשת ולחבק אותה, לומר לה די, להרגיש את חום גופה צמוד אלי ולעצום עיניים. אבל אני לא יכול. הכעס או הגאווה או הצורך שהיא תהיה זו שתיגש אלי ראשונה, מותיר אותי לבד
עוד בנושא:
מחקר: גברים מתגברים לאט יותר על פרידות
אשתי ביקשה את רשותי כדי לנהל רומן
הזוגיות שלכם תקועה? הסתכלו לאמת בעיניים
מוזר איך עם האדם הכי קרוב אליך אתה יכול להרגיש כל כך מרוחק. כל מה שאני רוצה זה לגשת ולחבק אותה, לומר לה די, להרגיש את חום גופה צמוד אלי ולעצום עיניים. אבל אני לא יכול. הכעס או הגאווה או הצורך שהיא תהיה זו שתיגש אלי ראשונה, מותיר אותי לבד.
הלבד הזה של זוגיות שיכול לגרום לך לצאת מהבית. בדרך כלל אתה נמנע ממנו כי אתה יודע שכשתצא היא תתחיל לבכות, והאמת היא שהדבר האחרון שאתה רוצה זה לעשות משהו שיביא אותה לשם.
אני מנסה להישאר בבית אבל לא מצליח להתרכז בדבר. אני בוהה בחלל או באצבעות של עצמי או בקפלי השמיכה שמתחתי, ומנסה לשחזר איך הגענו לכאן. מה הניע את כדור השלג הזה ואיך בכלל יורד פה בתוך הדירה הקטנה הזאת כל כך הרבה שלג, כי ככה, לפחות, זה מרגיש: קר, דומם, וכל מה שאתה רוצה זה להצטנף בתוך עצמך, להפוך לגולם, להיכנס לשנת חורף ושמישהו כבר יעיר אותך כשהסערה תחלוף והאביב יצייץ והשמש תעשה לך קיצי-קיצי בלחיים.
באקט הפגנתי או כי באמת קשה לה להיות איתי באותו חדר, כשהשקט והרוגז הופך לבועה גדולה שמוזנת מהשתיקה, מתנפחת ודוחפת אותה החוצה, היא לוקחת את עצמה מהמיטה ועוברת לסלון. למרות שעת הלילה המאוחרת, ולמרות בקשותיי שתישאר. חמישה מטרים וקיר דקיק מפרידים בינינו – ועכשיו אני הכי בודד בעולם. בצד האפל של הירח. וברגע הזה אני נשבר. אני קם ועוזב. הבדלי החום בין הדירה הקרה וחום גופה פוצעים אותי עד סדק, עד כאב, עד זוב דם.
יום שישי השחור
זה יום שישי בערב, והארוחה המשפחתית שיש לנו בדרך כלל התבטלה בדיוק. כולם היו עסוקים מידי, וגם אנחנו התעסקנו, רק במפגש עם הלמטה של הלב. התעסקנו עם האיכס הזה שמצטבר כשלא מדברים על דברים קטנים אלא נובחים אותם, כשלא חושבים שמילים קטנות יכולות לגרום לפגיעות גדולות.
אז יצאתי מהבית וכעת אני הולך ברחובות השקטים, מטפס על גבעה עם נוף שלא מותיר בי כל רושם, עוצר בכל רמזור אדום למרות שאין כמעט מכוניות. אנחנו גרים במרחק הליכה מבני ברק. אני מחליט לצעוד אליה. בוואטסאפ היא שואלת ואני עונה. אנחנו מתחילים לדבר אבל יש עוד הרבה כעס אחד על השני. צריך קצת זמן לתת לאש לשכוך. כרגע אנחנו שני חומרי בעירה.
אני מגיע לגבול העיר ומתיישב על אבן שפה. המחסומים מאחוריי ובני ברק נראית כאילו תקפה אותה מגפה. אף אחד לא יוצא מהבתים, אין נפש חיה או רכב שחולף ברחוב. יש בזה משהו מפחיד וקצת עצוב, אבל גם מקסים. נדמה שהעיר כולה נרגעת, עושה מדיטציה. היא פה ולא פה, מתחבאת בתוך עצמה.
אני יושב ונושם את השקט המיוחד הזה, שקט מסוג אחר, שקט של שלווה. אני נושם את השקט של ערב שבת לתוכי, מדמיין משפחות מרובות ילדים בסלונים קטנים מדי מברכים וצוחקים ומתרוצצים ורבים, ושותים מכוס הקידוש והחלה עם המלח ואוכלים גפילטע ותפוחי אדמה. אני מדמיין עוני ופחד מהחיים שמחוץ לעיר, וסקרנות ותחושת חטא ושמחה גדולה להיות בקרבה של קהילה גדולה וברורה. אני מדמיין מה זה להרגיש שייך.
ואז אני חושב על אהובתי. על כמה שאני אוהב אותה, את העיניים הטובות האלה והחיוך מלא הרוך. את זה שהיא לפעמים לא עונה לי כי היא לא שומעת אותי מטר ממנה שואל בחוסר סבלנות מתי אוכלים, כי היא בדיוק מרוכזת במתכון שהיא רוצה לעשות לי. את החיבוק-מחבוא שלה בתוך חזי כשהיא חוזרת הביתה ואני בדיוק באמצע של משהו נורא חשוב, אבל לא באמת חשוב כמו החיבוק.
את הבלגן שהיא מותירה על המיטה בערימה של בגדים, דקות אחרי שסיימתי לקפל, ואת זה שלפעמים זה גורם לי לחייך כשאני מזהה את סימני הבלגן שרק היא יכולה להשאיר.
כמו בני ברק, גם אני והיא קהילה קטנה וסגורה. ובקהילה יש לפעמים אי הסכמה שמתפתחת לריב עקרוני, רק לא תמיד ברור על איזה עקרון. בדרך כלל, זה על העיקרון של מי יהיה הראשון שיפגין חולשה ויודה שהוא לא התכוון שזה יצא ככה, שהוא מצטער, ואף חמור מכך, שהוא אוהב.
דווקא כשאני פה, רחוק ממנה, באמצע הרחוב השומם והיתום מעוברים ושבים, אני מרגיש שלה. אני מרגיש של שנינו. אני יודע שכבר צימחנו לנו זהות עצמאית כזוג, נפרדת מזהותו של כל אחד מאיתנו לחוד, ואני יודע שכמו שאני לפעמים לא מסתדר עם עצמי, אני לפעמים לא מסתדר עם עצמנו. ואני מבין שאת השקט הזה אני חייב לשבור ולהחליף בשקט מסוג אחר.
לפנייה לכתב/ת 
