בג"ץ לא מותיר לממשלה ברירה: לשלוט
כשהסעד הבגצ"י נכון תמיד "להתחשב במסתננים", כשארגוני הזכויות יוצאים מכליהם כדי לסייע להסתננות וכשהעיתונות ברובה ממלאת את תפקידה עד תום ככלב השמירה של התופעה - לא נותרת הברירה בידי השלטון אלא לקיים את מה שהוא מחויב בו בדין: לשלוט
כמובן שלא הייתה כל משמעות לעובדה שאותם ארגונים הצהירו חודשים ספורים לפני כן על זכותה של ישראל להגן על גבולותיה ולמנוע כניסת מסתננים לשטחה - ולו רק כדי להבהיר לכולנו כי עבור הסכמת הציבור וממשלתו להסדרת שהייתם בארץ של המסתננים הקיימים, נכונים ארגונים אלה לקבל על עצמם את העיקרון שלישראל שמורה הזכות המלאה למנוע את כניסת אחיהם לשטחה, למשל באמצעות אותה גדר.
בדיוק כפי שלא עניינה את אותם ארגונים העובדה שלא הייתה ולו מדינה מערבית אחת המתחבטת בבעיות הגירה, שקובעת שאם מבקש מקלט מגיע לגדר הגבול שלה, חובה להכניסו לתחומיה. גם הדין הבינלאומי אינו קובע שקיימת חובה להכניס מסתננים פנימה, אלא בנסיבות מיוחדות, שאותם ארגוני זכויות ביקשו לתפור במיוחד לפי מידותיהם של אותם האריתריאים ולייתר באחת את כל הגדר, על ההשקעה הגדולה בה. כך, למשל, נימוק המחץ שהשמיעו בבג"ץ היה שישראל הקימה את הגדר על שטחה היא ולא בשטח מצרים, ולפיכך אותם "פליטים" נמצאים בכלל בשטחה, ולכן המדינה חייבת להכניסם פנימה, לבחון את מעמדם ולהעניק להם הגנה קבוצתית. הסאגה אז הסתיימה ב"פשרה" שישראל תכניס לתוכה שלושה מהמסתננים והמצרים יקלטו את כל השאר.
הייתה זאת רק תחנה אחת מני רבות בניסיונם הבלתי נלאה של ארגוני הזכויות (העשויים רובם ככולם ממגוון זנים של שמאל רדיקלי ומטורלל) לטרפד כל מעשה ממשלתי שנועד להילחם בתופעת ההסתננות; ניסיון שצולח לרוב בסיועו המעתיר בג"ץ, שמסביר להם פנים שוב ושוב, ובסיועה הנדיב של מרבית התקשורת. היה זה אך כשנה ומקצת לאחר שהמדינה נאלצה לסגת ממנגנון ההחזרה החמה היעיל למדי למצרים, כמובן לאחר הפנייה של הארגונים הללו לבג"ץ.
"אנחנו רגילים שבית המשפט מחליט להתחשב בנו ובזכויותינו, ואז מגיעה הממשלה וקובעת אחרת", הלין מקונן נראיו מאריתריאה, השוהה במתקן חולות, בעקבות הפסיקה שבה אמנם דחה בג"ץ את רוב העתירה נגד חוק המסתננים בגרסתו השלישית והצנומה בהרבה מהגרסה הראשונה, אך טרח לשוב ולרוקנו מתוכן אפקטיבי בדמות קיצור זמן השהייה במתקן.
כך, לפחות מעשית, יותר משבג"ץ שב ומשיא תרומה נכבדה לטשטוש הגבולות בין הרשות השופטת למחוקקת, תוך דריסת רגל גסה בטריטוריות חקיקתיות לא לו, הוא בעיקר שם לאל כמעט את כל ניסיונות המדינה להתמודד עם תופעת ההסתננות.
רק במוצאי שבת האחרון הצליחו 15 מסתננים לחצות את הגבול ממצרים לישראל, תוך שהם מתגברים על הגדר, ולו רק כדי לשוב ולהבהיר לנו כי עם כל חשיבותה בצמצום תופעת ההסתננות, אין בה כדי למגר לחלוטין את התופעה.
כשהסעד הבגצ"י נכון תמיד למשימה היעודה של "התחשבות במסתננים ובזכויותיהם", כשארגוני הזכויות יוצאים מכליהם כדי לסייע להסתננות ולמסתננים ובחלקם אף ששים להעצימם, וכשהעיתונות ברובה ממלאת את תפקידה עד תום ככלב השמירה של התופעה - לא נותרת הברירה בידי השלטון אלא לקיים את מה שהוא מחויב בו בדין: לשלוט. זאת גם במחיר של עימות חזיתי עם בג"ץ ומשת"פיו התקשורתיים, למשל בקידום פסקת ההתגברות, שתאפשר, לדוגמה, את יישום סעיף המאסר הממושך בחוק למניעת הסתננות למי שחדרו לישראל באחרונה.
מקונן נראיו האריתריאי ומותעסים עלי הדרפורי ימשיכו מן הסתם להתגולל על "שלטון הרשע הגזעני", שמדיניותו נגזרת מצבע עורם של "הפליטים", ולציין כי בכל עת ועת הוא עומד לכלותינו ובג"ץ וארגוני הסיוע מצילים אותנו מידיו; ואותם ארגונים יתמידו כמובן בזעקות השבר והבאשת ריחה של ישראל תוך המשך השימוש באנלוגיות החביבות עליהם לאירופה של שנות ה-30. ואולם, כשידי בג"ץ יהיו קצרות מלהושיע, והשלטון הנוכחי יקיים בנחישות את המנדט שלשמו נבחר – לא יהיו בקולות אלה יותר מרעשי רקע צורמים, אך בהחלט נסבלים.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
