"אני יוצא מהארון כשמן. גאה וראוי לאהבה"

אני מודה – אני לא אוהב את הגוף שלי. אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי. אני לא אוהב את הקפלים המרקדים, סימני המתיחה שנראים כמו צלקות, "האגסיות" שהופכת אותי לאחרון המענטזים והחזה הנפול עם הפטמות הגדולות.

לאורך השנים, ברגעים של אומץ רב, שיתפתי חברים רבים בדימוי הגוף השלילי שלי ואף בשנאה העצמית. היו כאלה שהזדהו ואמרו שגם הם לא "מתים" על הגוף שלהם כי הוא שעיר מדי, גבוה מדי, נמוך מדי, רזה מדי, שמן מדי, רק שתי קוביות בבטן במקום שש ובגלל השומה על הלחי הימנית. אין לזה סוף.

פתאום הבנתי כי כמעט כל אחד חווה רמה מסוימת של שנאה עצמית ודימוי גוף שלילי. אבל איך אפשר לשנות את המצב הקיים הנוראי הזה?

"אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי"

"מכיר מקרוב את השנאה העצמית"

כהומו, אני מכיר מקרוב שנאה עצמית ואת השלכותיה הנוראיות. מגיל קטן מאוד שנאתי את השונות שלי – שבמקום ליהנות משיעור ספורט כמו שאר הבנים, אני ישבתי בצד ונהניתי להסתכל על אורן החתיך. ניסיתי לפענח למה אני מסתכל על בנים בצורה אחרת? למה דווקא אני? איך אפשר לשנות את זה?

שנים של התחבטויות בשאלות הללו העלו חרס בידי ולא נמצאו התשובות שסיפקו אותי. בגיל 12, העזתי לומר לעצמי בקול פנימי שקט שנראה לי שאני נמשך לגברים. ההכרה וההודאה במשיכתי המינית לגברים עוררה בי חרדה רבה והפכה אותי לילד שקט, סגור וחסום רגשית, ולפיכך גם מאוד בודד.

אחרי שלוש שנים של עינוי עצמי, חקירה עצמית, שנאה עצמית ואף מחשבות אובדניות – החלטתי לצאת מהארון. לא עוד שנאה עצמית, בושה ואשמה. אני הומו ואני לא מתכוון להתנצל על זה.

אבל עדיין שנאתי את הגוף שלי. הייתי שמן בהשוואה לילדים אחרים בכיתה, היה לי אגן רחב ומותניים רחבות עוד יותר, הייתי נמוך למדי ושיערות צצו בכל איזור בגוף. שנאתי את עצמי על שלא הצלחתי להיות רזה כמו כולם, עם גוף חלק כמו הרוב הגדול בשכבתי וגבוה יותר כמו יותר ממחצית הבנים בשכבה.

גם כשהרעבתי את עצמי ורזיתי בצורה מחרידה, שנאתי את עצמי ואת גופי. הרגשתי כל-כך שמן ודבר לא הצליח לשנות את זה. היום, בגיל 31, אחרי יותר מדי דיאטות וניסיונות להשתנות, אני עדיין מרגיש שמן ועדיין לא אוהב את הגוף שלי.

"לא יכול לחכות יותר שיקבלו אותי"

"לא מחכה שאנשים יקבלו אותי כשמן ויאהבו אותי"

אני תופס את עצמי כבן אדם שהוא די מודע לעצמו ובעל אינטליגנציה בריאה. ובכל זאת, מפתיעה אותי ההכרה שלעיתים אני לא באמת מודע לעצמי והאינטליגנציה נעדרת ממני. מפתיע אותי עוד יותר הדימיון בין החוויות הקשות והשנאה העצמית שחוויתי במשך שנים בגלל היותי הומו והשנאה העצמית הבלתי-נלאית שחוויתי ועודני חווה בגלל גופי השונה ודימוי הגוף השלילי שלי.

ההיסטוריה האישית שלי מוכיחה כי רק ברגע שיצאתי המארון וקיבלתי את נטייתי ההומואית כחלק אינטגרלי מזהותי ומהיותי, התחלתי גם לאהוב את השונות שלי ואת נטייתי המינית. מפה נובע, רק כאשר אקבל את עצמי כשמן, אזדהה כשמן ואצא מהארון קבל עם ועדה כשמן – אוכל לקחת את הצעד הראשון בדרך הבריאה של אהבה וקבלה עצמית.

המסקנה היא שאני לא יכול יותר לחכות שאנשים יקבלו אותי כשמן ויאהבו אותו ללא תנאי אם אני בעצמי לא מקבל את עצמי כשמן ולא אוהב את גופי השמן. אני צריך להזכיר לעצמי שהגוף שלי הוא הבית היחידי בו אני גר ולהבדיל מבתים אחרים, אני לא יכול לעבור דירה מהגוף שלי.

הוא תמיד יהיה חלק ממני ואני תמיד אגור בו. אם זה המצב, אני רוצה ללמוד לחיות בשלום עם הגוף שלי, הלא הוא ביתי, ואני רוצה להרגיש בנוח כשאני מגיע הביתה, כלומר כאשר אני מסתכל על הגוף שלי.

"מתחיל את הדרך הבריאה לאהבה ולקבלה עצמית"

"אני שמן. והורס. וסקסי"

אז הנה זה בא: אני רוצה לצאת מהארון בפני כל אחת ואחד מכם ולומר בגאווה גדולה – אני שמן. שמן מאוד. גאה מאוד להיות שמן. והורס. וסקסי. ומושך עוד יותר. וראוי. ראוי לאהבה ולקבלה עצמית. יש שישאלו למה אני צריך לצאת מהארון כשמן – הרי כולם יכולים לראות שאני שמן ואיני יכול להסתיר זאת.

זוהי נקודה מעולה שמעלה שאלה חשובה נוספת: כמה אנשים שמזדהים כהומואים, כלסביות, כביסקסואלים, כטרנסג'נדרים או כקווירים (להטק"ב) יצא לכם להכיר בחייכם? ובהשוואה – כמה אנשים שמזדהים כשמנים יצא להם להכיר?

רוב ככל האנשים ששאלתי ענו כי הם מכירים לפחות להטק"ב אחד, אבל כולם אמרו שהם לא מכירים אף בן אדם שמזדהה כשמן. התשובות הללו מלחיצות אותי כי הן מזכירות לי את התקופה בה גדלתי כילד "שונה" ולא מצאתי אף מודל ראוי לחיקוי והרגשתי לבד בעולם.

בקושי מצאתי גברים הומואים שיכולתי להזדהות איתם שגאים בזהות ההומואית שלהם ובמה שהם.

אז אם אתם כמו האנשים הרבים ששאלתי וגם אתם לא מכירים אף בן אדם שמזדהה כשמן וגאה להיות שמן – אז אני שמח להיות הראשון שיצא לכם להכיר.

ואם גם את/ה שמן/ה ולא אוהב/ת את הגוף שלך – אני מזמין אותך להצטרף אליי ולצאת איתי ביחד מהארון כשמנים. שמנים, גאים וראויים. כך, נתחיל את הדרך הבריאה לאהבה ולקבלה עצמית ונראה לעולם ששמן זה שווה.

נדב ענתבי-גרושקה הוא דוקטורנט לפסיכולוגיה ובריאות הציבור באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק. ביחד עם חבריו וחברותיו הקים את פרוייקט BodyPride שמטרתו לקדם דימוי גוף חיובי ואהבה עצמית

צפו בשיחה על דימוי גוף