מושיק אהב את החיים ושנא אותם באותה נשימה. ואז התאבד

מושיק לא השאיר מכתב, לא תמונה, לא מזכרת, רק נר זיכרון שכמו צעק לי "תדליקי אותי" כשחזרתי הביתה יום לאחר שהסתיימה השבעה. ובעצם זה היה לי ברור, אפילו לא חיפשתי. אם מושיק היה יושב לכתוב מכתב הרי לא היה מתאבד. מושיק אהב את החיים ושנא אותם באותה נשימה.

מאז אותו יום ארור הזמן כמו עצר מלכת. כל בוקר בו אני פותחת את עייני לגלות שמצפה לי עוד יום להתמודד אתו. אני כואבת כמו שלא כאבתי בחיי. כל ערב אני נכנסת למיטה ומחפשת את דמותו האהובה, נעצבת וכואבת עד עמקי נשמתי מהגילוי המחודש שהוא לא נמצא לצדי.

מתייסרת מהימים שחולפים בלעדיו, מהרגעים אותם הוא מפסיד, מרבע מחייה של בתנו שעברו בלעדיו, ומהתחושה הרודפנית שלא מרפה, אולי הייתי יכולה לעשות משהו אחרת?

משפחת נסים בימים מאושרים יותר. "הותיר בלכתו אנשים כואבים"(צילום: אהוד בן חיים )

"בלכתו הותיר מאות אנשים כואבים"

בולי, חבר הנפש שלי, אהובי והאבא של בתנו, שם קץ לחייו לפני חצי שנה והותיר אחריו מאות אנשים שכואבים את לכתו כל יום וכל רגע. מושיק היה דמות יוצאת דופן בנוף האנושי. הוא היה אדם ישיר, חם, פתוח ונטול בושה. אדם שנכנס לכל אחד שדיבר אתו עמוק ללב, ואדם שמדבר עם כל מי שהוא רואה.

הייתה לו יכולת מדהימה לזהות את צרכיו של האחר ולספק אותם, הוא אהב יותר מכל לגרום לאנשים להרגיש טוב, והוא האמין בצורה מוחלטת ביכולות של כל הסובבים אותו.

היכולות הבינאישיות שלו חצו את גבולות המין האנושי והופנו גם לחיות אותן גידל במהלך שנותיו הקצרות מידי. צ'ארלי הכלב שלנו ומושיק היו בלתי נפרדים וקשורים זה בזה באופן מוחלט. גם לאחר שבתנו נולדה נאמנותו ומסירותו לצ'ארלי לא נפגעה, דבר שלא גרע ולו במעט מהיותו האבא הנפלא בעולם.

זכיתי לחיות עם מושיק 7 שנים מופלאות של אהבה, חברות ושותפות, 7 שנים בהן היינו בלתי נפרדים. לצד כל האהבה היה הרבה קושי. החיים עם מושיק היו רכבת הרים של רגשות.

מסע בין מאניה שהובילה לחלומות על עתידנו, כיף, פעלתנות, תחושת יכולת והגשמה, לבין דיכאון שהוביל לייאוש תהומי, תחושות כישלון, חוסר מסוגלות וערך. בחודשים האחרונים לחייו מושיק סבל מאפיזודה דיכאונית קשה מאוד.

מספרים כואבים

התאבדויות בשנה: 10,000 מנסים; 500 מצליחים

מתחילה לפעול: תוכנית לאומית נגד התאבדויות

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים

היום בו הכל התנפץ

אחרי ימים ארוכים בהם העצב והייאוש שלטו בביתנו, השתלטו על כל חלקה טובה והקשו על התפקוד של כולנו ב- 16.2 הכל התנפץ. באותו בוקר הייתי חייבת לצאת. לפני שהלכתי ישבתי עם מושיק לשתות קפה כהרגלנו כל בוקר.

הוא דווקא היה נראה לי בסדר, כאילו משהו בו נרגע, דיברנו על תוכניותנו לאותו יום ותוכניותנו לעתיד. באותם רגעים לא חשבתי לרגע שזאת הפעם האחרונה שאשב מולו פנים מול פנים, שננהל שיחה. נפרדנו בכניסה לבניין בחיבוק ונשיקה וכל אחד פנה לדרכו.

ככל שהשעות חלפו נעשיתי פחות רגועה. בצהריים התקשרתי, מושיק היה נשמע הרבה פחות טוב מבבוקר, ובכל זאת לבקשתו סיכמנו שנאסוף יחדיו את בתנו מהגן ונסע ליום ההולדת של אחייניתו.

מספר שעות מאוחר יותר הוא החל לשלוח לי הודעות של יאוש, אך לא משהו חריג בתחלופת ההודעות היומית שלנו. עם זאת, רמות החרדה שלי עלו מרגע לרגע. התקשרתי והוא לא ענה. באותו רגע הבנתי שעליי לטוס הביתה. לפני שיצאתי שלחתי לו עוד הודעה, ההודעה האחרונה אותה הוא ראה.

הנסיעה הביתה הייתה מזוויעה. נסעתי במהירות מופרזת על הוספה שלנו כשהדמעות לא מפסיקות לרגע לזלוג מעיניי. כל הדרך התנהל במוחי דיאלוג פנימי סוער בין הקול שיודע שזה נגמר, שמושיק התאבד, לבין הקול שמנסה להרגיע ולווסת, להיאחז בשביב התקווה הקטן שגם הוא הלך וחמק לו ככל שהתקרבתי הביתה.

חניתי ורצתי עם הקסדה על הראש, נאבקת לא להתמוטט עוד לפני שאגיע. ברגע שנכנסתי בדלת ניצת בי לרגע עוד שביב תקווה, ואז עולמי קרס. מה שקרה אחרי זה זכור לי באופן מעורפל מאוד, הבזקי זכרונות בתוך ים של היסטריה.

לא לפחד לדבר על אובדנות

בימים אלו אני מסיימת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית והתפתחותית, מסע שהתחלתי לפני 7 שנים, מספר חודשים לאחר שפגשתי את מושיק. אני מכירה מעט את מערכת בריאות הנפש מבפנים, על צדדיה היפים ועל אלו שפחות.

בחודשים האחרונים לחייו של מושיק פגשתי את צדדיה הקשים. התקופה שקדמה להתאבדותו הייתה נוראית – ריצות בין פסיכיאטרים, אבחנה, כדורים, נסיון לאשפוז. על אף הכל, אף אחד במערכת הציבורית לא חשב שהוא מסוכן לעצמו, או שכן חשבו ולא אמרו, עמדה המנוגדת לעמדתו של הפסיכיאטר הפרטי שראה אותו, ועמדה המנוגדת לחששותי שתקפו בפעמים הבודדות שהתרחקתי ממושיק בתקופה זו.

מושיק, כמו רבים אחרים, חש מושפל מהמפגש עם מערכת בריאות הנפש הציבורית, מושפל מהסטיגמה שעלולה להגיע לאחר מתן האבחנה - סטיגמה הנובעת מחוסר הסובלנות שלנו כחברה לאנשים חולים בנפשם, מושפל מהיחס שקיבל במיון ובמחלקה, מהצוות שלא ראה את גודל מצוקתו ולא התייחס אליו באופן מכבד ותומך, יחס שנובע מחוסר תקצוב וכוח אדם.

לכן החליט לא לקבל את הטיפול שהוצע לו במקום. חוויתי יחד אתו את ההשפלה וכיבדתי את בחירתו. המחשבה שאולי הסוף יכול היה להיות אחרת אילו היה נענה לטיפול שוברת את לבי.

לא קל לי להחשף בצורה כזאת, בטח לא לחשוף את מושיק. אבל אני מרגישה שאין לי ברירה, כי הסיפור שלי חזק ממני ומעולמי הפרטי. זהו סיפורם של 500 אנשים בשנה שבוחרים לשים קץ לחייהם מתוך סבל קשה מנשוא, סטיגמה חברתית וקושי לפנות ולקבל עזרה.

בנוסף, זהו סיפורן של 500 משפחות בשנה, שמתמודדות עם אבל טראומתי, שנאלצות להמשיך בחייהן עם כל הכאב בתוך מערכת שלא רואה ולא תומכת בהם. אפשר למנוע אובדנות, הדיבור וההכרה בתופעה באוכלוסייה וכן בקרב אנשי מקצוע היא הדרך לשם.

מחקרים מראים שדיבור על אובדנות, זיהוי של סממנים אובדניים בקרב אנשים בקהילה והפנייתם לטיפול יכולה להוביל להפחתה של 20% בהיקף התופעה. 100 אנשים בשנה יכולים להינצל, 100 משפחות שלא יצטרכו להתמודד עם הכאב הבלתי נסבל של אובדן יקיריהם, עם הסטיגמה המופנת כלפיהם, עם השפלות המבט, הרמות הגבה וסיבובי הראש של אנשים ברחוב.

בכאב לב אני אומרת שגם לנו אנשי בריאות הנפש יש עוד דרך לעבור בכל הקשור לטיפול באובדנות. עלינו להפסיק לפחד מההתמודדות עם נושא זה ולהתחיל להתייחס לאנשים במצוקה בכלל ואובדניים בפרט בכבוד הראוי להם – לתווך, להסביר ולתמוך בתוך הכאב הקשה מנשוא, לטעת בטחון שטיפול יכול לעזור.

אנו כחברה צריכים להתגייס, להשקיע משאבים ובעיקר לקבל שיש בתוכנו אנשים שמתוך מצוקה נפשית מתמודדים עם העולם קצת אחרת ולא לזקוף זאת כנגדם.

הכותבת היא רעייתו של מושיק ז"ל, חברת עמותת "בשביל החיים"

ביום חמישי, 10.9.15, במסגרת היום הבינלאומי למניעת התאבדויות, תתקיים צעדה תחת הכותרת "צועדים בשביל החיים" בת"א. את הצעדה יוזמת עמותת "בשביל החיים" והיא בשיתוף עם עיריית ת"א ועם היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות.

לפרטים נוספים והרשמה לצעדה לחצו כאן

או בפייסבוק

לתרומות לקראת הצעדה– מימון המונים

צפו בסימנים שצריכים להדליק נורות אזהרה