את הקוד הזה כבר ראינו: "שם קוד מ.ל.א.ך"
המלחמה הקרה, ארגון סתרים ויריבות בין סוכנים - היוו את הבסיס לסדרת הטלוויזיה האמריקנית, שעליה מבוסס הסרט "שם קוד מ.ל.א.ך" מבית היוצר של ג'יימס בונד. אבל גאי ריצ'י ממש לא היה חייב לעבד אותה לקולנוע
על מה ולמה לחזור ולעבד את סדרת הטלוויזיה האמריקנית The Man from U.N.C.L.E? הסדרה, ששודרה בין 1964-8, היתה ניסיון לייצר תגובה להצלחתו הקולנועית האדירה של ג'יימס בונד. איאן פלמינג, יוצרו של בונד, תרם לעיצוב הדמויות בשלבי הגיבוש (בעיקר של הסוכן האמריקני נפוליון סולו), והסדרה אף היתה אמורה להיקרא "סולו של איאן פלמינג", לפני שמפיקי סרטי ג'יימס בונד דאגו לעצור את השימוש המופקר בשם היוצר.
הסדרה המקורית פעלה בקונטקסט של הסגנון והרקע של המלחמה הקרה. ארגון הסתרים U.N.C.L.E. היה ארגון סוכנים בינלאומי שאיחד בין סוכנים משני צידי מסך הברזל. העיבוד הקולנועי העכשווי הקרוי "שם קוד מ.ל.א.ך" מכוון לקהל שנולד שנים רבות לאחר התקופה. התקבלותו המאוד פושרת של הסרט על ידי הקהל האמריקני הוכיחה שלא השכיל לגשר על פער זה.
בעגה העכשווית של מוצרי הפנטזיה התרבותיים זהו Origin story. הארגון המוזכר בשם הסרט לא ממש קיים או מוזכר עד הדקה האחרונה. בהתאם לשאיפות, שכעת נראות מאוד אופטימיות, הארגון אמור להיות דומיננטי בסרטים הבאים.
הבימאי גאי ריצ'י כבר מתפעל סדרה מצליחה של סרטי "שרלוק הולמס" בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור. לרוע המזל הישאבותו של דאוני ג'וניור למערבולת בולעת-כל של סרטי מארוול, ולעמדת השחקן בעל ההכנסות הגבוהות ביותר, מחייבים את ריצ'י לפתח זיכיון מקביל.
ריצ'י ממשיך עם סימני ההיכר של סגנונו. הרבה התחכמויות צורניות ומעט תחכום. התחככות מצ'ואיסטית בין גברים, ונשים המשמשות כאליבי בדינאמיקות ההומו-ארוטיות. לפעמים התסריט יותר טוב, לפעמים פחות, לפעמים השחקן יותר טוב, לפעמים פחות - אבל כך או אחרת זה מה שריצ'י אוהב ולטעמו אף יודע לעשות. ב"שם קוד מ.ל.א.ך" התוצאות בינוניות מכיוון שהבימאי חסר את הליטוש שהסרט מתיימר להציג, והכימיה בין שני הגברים הראשיים (גם ברמת הכתיבה וגם במשחק) מוגבלת.
בצד האמריקני נמצא סוכן ה-CIA המגויס בכפייה נפוליון סולו (הנרי קאוויל), חייל אמריקני שהפך לסוחר/גנב אמנות בינלאומי, וכדי להימנע ממאסר ממושך הפך לסוכן. סולו אמור להיות מופת של אלגנטיות וקור רוח בהשראת קרי גרנט, אבל קאוויל לא מצליח לצבוע את הדמות ביותר מדי ניואנסים.
בתחילת הסרט סולו, המוצב בברלין של 1963, נשלח לחלץ את גאבי טלר (אליסיה ויקנדר) מצדה השני של החומה כדי שזו תסייע לו באיתור אביה. טלר היא בתו של מי שהיה מדען הטילים הבכיר של הנאצים, עבד עם האמריקנים על פיתוח נשק גרעיני לאחר המלחמה, וכעת נחטף על ידי ארגון פשע המחבר בין נאצים לשעבר וזוג המורכב מאלכסנדר (לוקה קלוואני) בנו של איל ספנות איטלקי, ואשתו הצעירה היפה והמרשעת הרוזנת ויקטוריה וינצ'יגוורה (אליזבת דביקי), המנהלת את האופרציה הקרימינאלית. המטרה של ארגון הפשע היא לפתח קו ייצור לנשק גרעיני פשוט להרכבה ולהשתמש בו עבור מטרותיו הנפשעות (והלא ממש מוגדרות).
באופן בלתי סביר (אבל בשלב הזה כבר ברור שסבירות היא לא העניין כאן) הבת של המדען עובדת כמוסכניקית במזרח ברלין.
במקרה היא עובדת על שדרוג של רכב מיושן מהעידן הקומוניסטי שיהפוך למכונית מהירה. כל זאת כדי לאפשר את סצנת האקשן הראשונה של הסרט, שבמהלכה מנסה סולו להבריח אותו ממזרח ברלין. בהמשך לא יהיה כל צורך או שימוש בכישוריה המיוחדים.
משימת החילוץ מסתבכת מכיוון שבצד השני נמצא היריב - סוכן על של ה-ק.ג.ב איליה קוריאקין (ארמי האמר). הוא רב יכולות ונחוש בניסיונו לעצור את סולו, אך כושל בכך. למחרת יתברר לשני הסוכנים כי המפקדים שלהם הניחו בצד את המחלוקות האידיאולוגיות והחליטו שעבור משימה כה חשובה שני הסוכנים היריבים יצטרכו לשתף פעולה.
היריבות/חברות בין השניים אמורה להיות הבסיס לסרט, אך ככול שהעלילה מתפתחת ניכר שיוצריו של הסרט פחות מנסים (או מסוגלים) לפתח בדרך מעניינת את הדינאמיקה בין הדמויות, ומעדיפים להתמקד בעלילות המשנה שבהן שתי הדמויות פועלות בנפרד זו מזו. תחבולות צורניות שמטרתן לייצר תחושת קשר בין הדמויות והפעולות אותן הם מבצעים (שימוש בעריכה צולבת, חיתוך דינאמי של הפריים לריבוי שוטים) לא פותר בעיה זו.
פס קול מוזיקלי עשיר ותלבושות מהודרות אמורים לסייע ביצירת תחושת הפאן המסוגנן שאליה חותר הסרט, אך ההצלחה חלקית. בצילומי הלילה הצילום הדיגיטלי מסגיר חספוס השונה באופן ניכר מצילומי היום. כך גם הסרט כולו, סרט שאמור להיות כולו ליטוש וסיגנון, עם תסריט ובימאי שלא מצליחים להגשים הבטחה זו.
