פונדמנטליזם יהודי: ירצחו גם את הילדים שלהם
מי שרוצח ילדים של אחרים כי כתוב תורה שמשכב זכר הוא "תועבה" - יגיע גם לרצח ילדיו שלו, במסגרת הציווי על "בן סורר ומורה". אפילו חז"ל לא האמינו שדבר כזה אפשרי, אבל אנחנו הרי ראינו את שירה בנקי ועלי דוואבשה
להרוג את הילד הזה
בעודנו דנים, במהלך השבועות האחרונים, במתח שבין המוסר וחוקי התורה - מחייכת אלינו אלוהים, וטומנת בפרשת השבוע, "כי תצא", כמה אתגרים מוסריים קשים לעיכול. אחד מהם הוא החוק המאפשר להורים למסור להריגה את בניהם הסוררים (דברים כ"א, י"ח-כ"א):
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ, וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא, וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".
מחמיר ולא מכמיר לב
החוק נותן בידי ההורים זכות לתלונה חד-צדדית על בנם, שתוצאתה - הריגתו. בלי להסביר מהו "סורר ומורה" ומה גילו של הבן, בלי רחמים, בלי לדרוש מההורים לקחת אחריות, בלי לשמוע את הבן ואפילו בלי לברר מה באמת היה שם.
שני ההורים הכושלים בנסיונותיהם לחנך את ילדם ("יסרו אותו ולא ישמע אליהם"), חוברים ומתלוננים בפני הזקנים. העם רוגם והילד מת. לחוק הריגת הבנים הסוררים מצטרפים שני חוקים נוספים: (שמות כ"א, ט"ו; י"ז):" וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת... וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".
התורה נכתבה קצת לפני האמנה לזכויות הילד
כן, אני יודעת, האמנה בדבר זכויות הילד אומצה על ידי האו"ם רק בסוף המאה העשרים, והתורה אינה
קול בודד במדבר שלילת זכויות הילדים (ובעניין השוואתי זה אני ממליצה על ספרו של יוסף פליישמן: הורים וילדים במשפטי המזרח הקדום ובמשפט המקרא).
משום כך אני לא מלינה על החוק המקראי, אני מלינה על הפונדמנטליסטים. אני לא תוקפת את המוסר המקראי, אבל אני בהחלט תוקפת את הטוענים לתקפותו של המוסר המקראי בימינו. אני מבקרת את מי שמנפנף בתורה על מנת לפגוע בכבודם ובזכויותיהם של להט"בים / נשים / ערבים. דין "בן סורר ומורה" - כדין "משכב זכר".
אין אפשרות לתת לתורה לקחת אחריות על ההחלטות המוסריות שלנו. התורה אינה תריס בפני המוסר, היא אתגר מוסרי של אוהביה ודורשי שלומה.
חז"ל לא פחדו מהתורה
הם אהבו אותה, ואהבה אינה תא הקפאה. אדם אוהב שמח לראות את אהובו משתנה ומתפתח, ועל כן הברכה המקובלת: "תישאר מקסים כמו שאתה" היא מעט אגואיסטית. אלא שחז"ל אהבו את התורה כפי שאהבו את עצמם, הם שמחו שהיא משתנה לנגד עיניהם, והם עזרו לה בתהליך הזה.
חז"ל הבינו שחוק "בן סורר ומורה" הפך לרבב מוסרי, והם לקחו על עצמם את האחריות למרק אותו. בדרכים שונות ואמיצות הלבינו חז"ל את הכתם הזה.
הומור של משפטנים
שיטה אחת להתמודדות עם חוקים בלתי נסבלים, היא הפיכתם לאבסורדים, וחז"ל היו אלופים בטיפוס אל פסגות האבסורד. קורא רבי יהודה את לשון הפסוק החוזרת ומציינת את הצמד "אביו ואמו", וגם מפרטת: "אינו שומע בקול אביו ובקול אמו" – והוא בוחר להסיק מהצמדת ההורים, שרק במקרה שאביו ואמו של הבן זהים זה לזו בקולם וגם בשאר תכונות הגוף, הם רשאים לקיים בבנם את לשון החוק (בבלי סנהדרין עא, ב):
"רבי יהודה אומר: אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה, אינו נעשה בן סורר ומורה". הומור של משפטנים – אם ואב הזהים בקול, בגובה ובמראה. לכו תחפשו בכל העולם, ואם תמצאו הורים-סיאמים שכאלה, תוכלו לאפשר להם לקיים את חוק בן סורר ומורה.
אין דברים כאלה
דרך נוספת להתמודדות עם חוק קשה זה, איננה כרוכה בהומור אלא בהעזת פנים, בחוצפה (שם ובתוספתא):
"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר".
ראשית, נקבע בתוספתא, אין ולא תהיה חיה כזו ששמה "בן סורר ומורה". ואם כן, מדוע העסיק עצמו בורא עולם בכתיבת חוקים שלא נבראו ולא יהיו? בשביל שאנו, בני האדם, נזכה באפשרות הנדירה של דרשת הפסוקים והוצאתם מפשוטם. בשביל שאנו נעמוד על קצות אצבעותינו הפרשניות, ונסרב לקבל את החוק הזה. בשביל שאנו נכנס למבחן מוסרי ונצא ממנו זקופי קומה.
ולמה מתכוונים החכמים בקביעתם: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות"? האם הם רוצים לטעון שאין כאלה ילדים בעולם? האם הם רוצים לשכנע שאין כאלה הורים בעולם? ואולי, שאין בעולם דיינים וגם עם שיסכימו לבצע דבר שכזה? או שהם רוצים לומר שהכל יכול להיות: יש ילדים שלא מכבדים את הוריהם, יש הורים שמתאכזרים לבניהם ויש דיינים וקהילות אכזריים. אלא שאנחנו, החכמים, רואים עצמנו ככלבי השמירה של המוסר היהודי, ומבחינתנו זה לא יעבור. כל עוד יש חכמים ומורי מוסר: לא היה ולא עתיד להיות.
איש ההלכה המפוכח
ורק חכם אחד, עצוב וריאלי, ששמו רבי יונתן, לחש ממקום מושבו (שם): "אני ראיתיו, וישבתי על קברו". רבי יונתן, בתפקיד מנפץ האשליות, אומר לעצמו ולחבריו: לא נוכל לתקן הכל. מרגע שהחוק נכתב, ימצאו המטורפים שידבקו בו כאילו היה באמת רצון אלוהים, ויוציאו אותו אל הפועל. היו כאלה בזמני, ואני לא הצלחתי למנוע את טירופם; אני ראיתי את הילד בעודו בחיים, ואני גם ישבתי על הקבר הפונדמנטליסטי בתוכו הוא נטמן.
איסור משכב זכר לא היה ולא עתיד להיות
אנחנו ראינו את ישי שליסל, ואנחנו יושבים על קברה הצעיר של שירה בנקי. אנחנו רואים את אנשי תג-מחיר, ויושבים על הקברים הטריים בכפר דומא. המוסר הוא שלנו, התורה היא שלנו, ואנחנו צרכים לנהל את הקשר הסבוך הזה באחריות ובאומץ.
ובבית המדרש של הטוקבקים
יסמין (טוקבק 38 בשבוע שעבר) כתבה לי: "כרגיל את מסלפת. כל המצוות לא מקוימות בגלל שאין בית מקדש, נביאים ולוויים וכהנים משרתים. ערי מקלט אלה למעשה בתי סוהר. הלוואי ויכולנו לקיים את המצוות, וזה לא בגלל שלא רוצים - אלא שהחילונים לא נותנים!"
יסמין יקרה מאוד, אני לא מסלפת. לפחות לא הפעם. אכן, מצוות רבות אינן מקוימות בימינו כיוון שאין בית מקדש. אני מסכימה איתך ואף כתבתי זאת בעצמי. אלא ש"אין בית מקדש" אינו גזירת גורל, אלא בחירה מוצלחת (לדעתי) או מצערת (לדעתך) של העם היהודי.
מאז כשלון מרד בר כוכבא, ולהוציא אפיזודות בודדות, בחר העם היהודי (שהיה ברוב הזמנים והמקומות דווקא דתי) - לוותר על הקמת המקדש, ולהותיר זאת בגדר חלום שלא יוגשם. על כך בדיוק אני מדברת , על בחירות ועל אחריות.
וערי מקלט? אינן בתי כלא, ואף לא דומות לבתי כלא. גם בנושא זה בחרנו, דתיים וחילונים כאחד, לאמץ שיטות משפט שונות מהמשפט המקראי.
שבת שלום!
