לאחד את לוחות השנה: א' באלול ולא 1 בספטמבר
כל כך הגיוני ופשוט היה להתאים את לוח השנה של בתי הספר, זה שמעצב גם את שנת העבודה ואת החיים הציבוריים כולם, ללוח העברי. להתחיל את שנת הלימודים בא' אלול ולסיים עשרה חודשים אחר כך
לוח השנה היהודי ולוח השנה הישראלי מעולם לא נראו רחוקים יותר, סותרים יותר. מעולם, כלומר מאז הפעם האחרונה שהם כל כך התנגשו.
עוד דעות ב-ynet:
גל הירש - האדם הנכון במקום הנכון
הימים ימי סוף אוגוסט. הימים ימי אמצע אלול. אלו ימים שונים מאוד. יש להם קצב שונה, יש להם מוזיקה שונה, יש להם תוכן אחר ויש להם תחושה שונה בבטן.אוגוסט הוא סוף, אלול הוא התחלה, הוא לקראת. אוגוסט הוא חופש - מתפזר, מתפרק, נמרח ונמאס. אלול הוא ימים של רפלקסיה, של פנימה, ימים נדרכים נמתחים לקראת קו זינוק. אוגוסט הוא ים ובריכה ושמש קופחת ומוזיקה קלילה וקופצת (או מטרטרת, אם זו הפעם השמונת אלפים ששומעים את אותו "סבא טוביה" באוטו) , אלול הוא מנגינות של סליחות ואפור של סתוויות, וחגיגיות של תכף ראש השנה. אוגוסט הוא מספיק כבר ודי, אלול הוא מתחילים מחדש.
אי-אפשר להכיל אותם ביחד.
למי שעבר פעם אלול משמעותי והיום יש לו ילדים, הסתירה הזו כואבת. היא כואבת פעמיים. פעם אחת בגלל תחושת החלל והגעגועים לעולם רוחני מתחדש ומשמעותי, שפשוט אי-אפשר לקיים יחד עם אוגוסט. ופעם שנייה בגלל הרצון לאפשר לילדים לחוות חוויה שכזו, והצער על העדר היכולת להתכונן עמם לחגים באופן שיהפוך אותם למשמעותיים הרבה יותר.
הסתירה הזו גם מתסכלת וטיפשית. כל כך הגיוני ופשוט היה להתאים את לוח השנה של בתי הספר, זה שמעצב גם את שנת העבודה ואת החיים הציבוריים כולם, ללוח העברי. להתחיל בא' אלול ולסיים עשרה חודשים אחר כך. החופשות שלנו נקבעות הרי על פי הלוח העברי, מה שיוצר את המצב האבסורדי והמזיק שבו הילדים מתחילים את שנת הלימודים בחגיגיות ובתרועות, ושבוע אחר כך היא נעלמת שוב לחודש.
זה משגע אותם, זה משגע אותנו, משגע את המשק. ולמה? וגם מבחינת תוכנית הלימודים, הרי לוח השנה היהודי הוא עוגן משמעותי להוראת התרבות. כמה כסף ואנרגיה מושקע בטיפוח "זהות יהודית" במנהלות שונות ומשונות, במאבקים על מה פתוח וסגור בשבת ועל חוקים כאלה ואחרים. בכמה כפייה אנחנו מתאמצים ליצור "צביון יהודי", והנה, כל כך בפשטות ובטבעיות ניתן היה להקדיש זמן משמעותי לטיפוח זיקה משמעותית למסורת ולתרבות היהודית, להנכיח ולהפוך אותה משמעותית ורלוונטית. בלי מאבקים, בלי מלחמות ובלי כפייה. טבעי. פשוט.
הציבור החרדי בוחר לחיות לפי הלוח היהודי בלבד. יש לו שנת לימודים אחרת. נפרדת. וכך יכול להיות שיום השואה יצא ב"בין הזמנים" (חופשת האביב, אחת משלוש החופשות בנות שלושה שבועות כל אחת) ומשפחות חרדיות יבלו אותו בפיקניק ומנגל בגן סאקר. הציבור החילוני בחר בחלקים גדולים לחיות לפי הלוח הכללי בלבד. וכך יכולתי לשמוע באוטובוס חיילת שמציינת בפני חברתה, "שסוכות יוצא השנה נורא צמוד לראש השנה" בלי להבין בכלל את הגיחוך שבאמירה. וכולנו בוחרים לחיות עם מעט מדי מכנה משותף ומעט מדי עומק תרבותי.
בניגוד להרבה סתירות או מתחים עמוקים ואמיתיים שאנחנו מתמודדים איתם בניסיון לחבר בין היותנו מדינה יהודית בעלת תרבות ייחודית לבין היותנו מדינה דמוקרטית בעלת ערכים אוניברסליים, זה מתח פיקטיבי, טכני, ניתן לפתרון.
יש לנו שר חינוך חדש, הנושא היהודי חשוב לו וגם היעילות הכלכלית, ואפילו, בהיותו איש צעיר ואב לילדים קטנים, שלומם הנפשי של ההורים והמשפחות גם הוא חשוב לו. זה לא להוסיף ימי חופשה, פשוט להזיז אותם. ועל הדרך לחבר בין הלוח העברי לכללי, בין חרדים לדתיים וחילוניים ובין עם ישראל לתרבות שלו.
לא נדרשת כאן מהפכה, רק תעוזה ומוכנות לחשוב מחדש על מה שמקובל.
הרווח החברתי הוא גדול. המחיר הוא קטן. תזיז אדוני השר.
תהילה פרידמן, יו"ר לשעבר של נאמני תורה ועבודה וכיום מנהלת מרכז מובילים בבית המדרש 'קולות', העוסק בליווי ופיתוח הנהגה ערכית בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
