"בון ג'ובי היא מותג ואני גאה להיות המנכ"ל"
שנים חלם להופיע בישראל, "מולדת הדת היפה". בראיון ל-ynet, רגע לפני הנחיתה, סיפר ג'ון בון ג'ובי על השיער שהלבין, על הפרידה מהגיטריסט והחבר הותיק ריצ'י סמבורה וגם על זו המלוכלכת מחברת התקליטים ("הייתי שבור לב"). 32 שנה הוא חי על תפילה, ולא מתכנן לעצור: "זו מחויבות, הרכבת ממשיכה לדהור"
"נכון, אתם כותבים מימין לשמאל", מציץ המרואיין להיום והרוק-סטאר כבר שלושה עשורים, ג'ון בון ג'ובי, בדפי השאלות של כותב שורות אלו. אולי הוא מאוכזב לרגע שהן לא באנגלית ושהוא לא יכול להתכונן אליהן מראש, אבל סביר להניח שלא.
בון ג'ובי, כפי שהוא פרפורמר בחסד שמתפעל קהלי ענק בהופעות של להקתו עוד משנות השמונים, כך הוא גם איש עסקים ותקשורת משופשף שראה מראיין או שניים בחייו. "כמה אותיות יש לכם בעברית?", הוא שואל, ולנוכח התשובה "22, אבל סיוט ללמוד אותה", הוא אמר "או, אני יודע. הייתי ביותר ארוחות סדר מכל ילד קתולי מניו ג'רזי".
הקלידן שלך, דיוויד בריאן, יהודי. הוא ביקר אי פעם בישראל?
"במקור הוא דיוויד רשבאום. לא, גם הוא מעולם לא ביקר אצלכם. אחרי ההופעה אני מתכוון להישאר בישראל כמה ימים עם המשפחה, ואני מקווה שגם דיוויד יצליח. אני לא יודע בדיוק מה בתכנית. חבר מטורונטו מביא את המשפחה והילדים שלי ואני נותן לו לקחת אותנו לאן שירצה".
בראיון לתקשורת זרה לפני כשלוש שנים, אמרת שהמקום שאתה הכי רוצה לבקר בו זה ישראל. למה בעצם, ומה לקח לכם כל כך הרבה זמן?
"הגיע הזמן באמת! תגיד את זה למאדרפאקר הזה (מצביע על המפיק מרסל אברהם שנמצא מחוץ לחדר. ע.פ), לקח לו 32 שנה לעשות את זה. אני חושב שתמיד שמעתי על כמה מקום יפה זה, מולדת הדת. הייתי בכל מקום - מאפריקה להודו, אוסטרליה לאמריקה, והמקום היחיד שנותר לי להגיע אליו זה ישראל ואף פעם לא הסתדר. עכשיו, כשהחלטנו לצאת לסיבוב ההופעות הקצר הזה, אליו יצאנו, אם נודה באמת, רק כדי שנחזור לנגן יחד ונעשה קצת כיף - אמרתי 'ישראל חייבת להיות ברשימה!'. סופסוף היא נכנסה".
וישראל אכן ברשימה. אחרי שנים של שמועות וניסיונות, בון ג'ובי - מההרכבים הותיקים והחשובים ברוק האמריקאי בשלושים השנים האחרונות - ינחתו בבן גוריון בתחילת אוקטובר, ויעלו על במת פארק הירקון ב-3 בחודש, להופעת ניצחון חגיגית וארוכה מהרגיל, בהפקתה של חברת ההפקות "בלוסטון".
יהיה זה המופע שיחתום סיבוב הופעות אסייתי בן 13 תאריכים ומצליח כמו קודמיו, שנמנים באופן קבוע ברשימת סיבובי הופעות הרווחיים ביותר בעולם. בתפריט: גרייטסט היטס, קלאסיקות מכל הזמנים, שירים שהקהל הישראלי אוהב במיוחד ("Always" חייב להיות שם, הוא הוזהר מראש) וגם כמה חדשים.
אולי אפילו ינגנו שניים-שלושה להיטים מתוך "Burning Bridges". האלבום החדש שלהם שיצא לאחרונה אפוף מחלוקת וטעם מר. אלבום המסמל את סיום דרכה הלא מתוכנן של הלהקה בחברת התקליטים "מרקיורי רקורדס", על רקע מחלוקת קשה בנוגע לתנאי חוזה ההקלטות החדש שלהם. "שורפים גשרים", ששמו הוא כל דבר פרט למרומז, מכיל שירים שנאספו בדרך ואוגדו לכדי יחידה אחת - שתמלא התחייבות אחרונה של הלהקה ללייבל שהיה ביתם עד לאחרונה.
שיר הנושא של האלבום, שנכתב במלון "קרוסל" הניו יורקי שמשקיף אל סנטרל פארק (אותו חדר בדיוק בו אנו נפגשים לצורך ראיון זה), מכיל מה שלא ניתן להגדיר אלא כ"טקסט המריר ביותר שבון ג'ובי כתבה אי פעם - עם שורות כמו 'הנה שיר אחרון שתוכלו למכור ולהשמיע לחבריכם בגיהינום'". "אתה חושב?", עונה בון ג'ובי בציניות, ולא יכול שלא להוציא קצת קיטור על הסיטואציה, שכנראה מטרידה אותו לא מעט בשבועות האחרונים.
"נאמנות היא המילה היחידה שיש לה משמעות גדולה יותר עבורי מאשר 'מורשת'", הוא מסביר, ברגע נדיר של השלת פאסון והפגנת להט, אולי אפילו קצת זעם. "אני הייתי האמן הותיק ביותר בלייבל, האמן המוכר ביותר שלהם, מכרתי הכי הרבה תקליטים. הייתי שם 32 שנים ונשאתי את הלפיד הזה בגאווה גדולה. לאורך כל השינויים המוזיקליים שהתרחשו בכל השנים הללו המשכתי לרכוב על הגל הזה. עברתי איתם שלושה בניינים שונים בהם פעלו".
השיר המריר ביותר של בון ג'ובי. "Burning Bridges"
אתה לא מנסה להסתיר את העובדה שאתה כואב את הסוף הזה.
"אני שבור לב. אולי אני רומנטיקן בסופו של דבר, ואני אוהב שיש סופים טובים. אבל כשאתה האמן הכי ותיק והכי מוכר - הם צריכים למצוא דרך לפתור את הבעיה איתך. אתה לא עושה את זה בצורה ובאופן שהם עשו".
הזמנים משתנים. כמה אתה באמת צריך חברת תקליטים לצידך היום?
"לא, אני לא צריך. זה בדיוק העניין. ידעתי שאנחנו מנצחים בסיפור הזה, אבל זה לא היה קשור לניצחון והפסד. הסיפור הזה הוא על יושרה. על ניסיון להסביר למישהו שלא היה שם 32 שנים מה זה אומר להיות במקום מסוים במשך כל כך הרבה זמן. נשיאי החברות הללו והמנכ"לים באים והולכים. אני הייתי שם יותר זמן מכולם. תמיד אמרתי לכל אחד מהמנכ"לים החדשים האלה שנכנסו 'נעים להכיר אתכם. תודיעו לי מתי אתם יוצאים. אני אנקב את הכרטיס שלכם ביציאה ואשאר כאן'. וכך היה. אבל מגיע זמן שזה צריך להיגמר. פול מקרטני עזב את 'קפיטול', ג'יימס טיילור עזב את 'קולומביה'. זה לא מצב ייחודי, ובאמת שזה רק ביזנס בסוף היום. אבל עבורי זה היה יותר מעסק".
32 שנות הצלחה, בכל תחום, הן אינן עניין של מה בכך. זה לא מקרי שג'ון בון ג'ובי מזכיר את הלהקה שלו בנשימה אחת עם ענקים כמו מקרטני או ספרינגסטין. מאז הוקמה ב-1983 ועד היום, נמנית הלהקה מניו גר'זי עם הרכבי הגיטרות הפופולריים והמצליחים ביותר בארצות הברית.
באמתחתם 12 אלבומי אולפן ושלל תארי כבוד - הבולט מביניהם הוא כנראה חברות בהיכל התהילה של הרוקנ'רול. הם מכרו למעלה מ-100 מיליון תקליטים בכל העולם, הופיעו כ-3000 פעמים ביותר מ-50 מדינות ואילו ג'ון עצמו (במקור בון ג'יובי - המוצא איטלקי וסלובקי) עומד בפסגת המוזיקאים המרוויחים ביותר בעולם, גם ממרומי גיל 53.
כשנדרשים לשאלת הצלחתה ארוכת השנים של בון ג'ובי עולה הטענה כי בעוד הרכבים אחרים מתקופתה, מזן וואן היילן, מוטלי קרו וסקיד רו, קפאו על שמריהם - בון ג'ובי השכילה להשתנות עם הזמנים והמגמות המוזיקליות. עם האוחזים בטענה הזו נמנה גם מנהיג ההרכב, ג'ון בון ג'ובי עצמו.
יש מי שהגדיר אתכם כזיקית מוזיקלית, שמשתנה בהתאם למתרחש סביבה. אתה מוצא בזה אמת?
"כן, ואני מעריך את זה שאתה אומר זאת. גדלנו ככותבים. היום לא הייתי יכול לכתוב שיר כמו 'You Give Love A Bad Name'. הילד הנפלא ההוא בן ה-25 שכתב את השיר הזה - הוא היום גבר בן 53. כשהייתי בן 25 אמרתי שלעולם לא אהיה בן 50 שצובע את ציפורניו בשחור וכותב 'Bitch' על הבטן. אני רואה אנשים שעדיין עושים את הקטע הזה. אני מעדיף להזדקן בחן. לא יכולתי לכתוב היום שיר כזה משתי סיבות - האחת היא שכבר עשיתי את זה, והשנייה היא שאתה מתבגר והעולם משתנה מסביבך. אם אתה באמת אמן ולא מכונת פופ, אתה מסתכל סביב, רואה את החדשות ואומר משהו".
זה מעניין שכבר בשנות התשעים לא נשמעתם כמו בשנות השמונים. לא כל הקולגות שלכם הגיבו למה שקורה בשטח.
"לחלוטין לא. בדיוק צפיתי לאחרונה בסרט 'Straight outta Compton' ונזכרתי בסוף השבוע בו הקלטנו את האלבום 'Keep The Faith' בוונקובר, בעודנו צופים בטלוויזיה במהומות שהתרחשו באותה תקופה. הייתי חייב להגיב לשינויים שקרו באותו זמן. כל קבוצת הלהקות המקבילות לנו פשוט התפוררה, תנועת סיאטל הגיעה ולצידה ראפ קיצוני שעסק בסוגיות חברתיות והפך נפוץ יותר.
"עכשיו, לא עמדנו לנסות להיות להקת ראפ כמו NWA וגם לא להקת גראנג'. ראיתי שוטרים מרביצים לאנשים עם אלות וכתבתי על זה. אתה חייב לנוע עם הזמנים והמשכנו לעשות את זה מאז. כששרנו 'Have A Nice Day' אחרי הבחירה המחודשת בבוש השני, לא התכוונו לאחל שיהיה יום טוב באמת. זה איחול מלא בגועל, אצבע משולשת. אבל אתה חייב להמשיך להתפתח. השיער הלבן הזה אמיתי, אחי".
היו חייבים להשתנות עם הזמנים. הלהיט "Keep The Faith" מ-1992
אז איך אתה מסביר את זה שביחס הפוך להצלחה שלכם - אף פעם לא נחשבת ליקירי המבקרים.
"(מתעצבן) אתה קורא דברים ברשת. זה נחמד, מצחיק. אוקיי, אני מבין את זה. אתה צודק, אנחנו לא יקירי המבקרים. הצלחה נמדדת ביכולת שלך להישאר בשטח המון זמן".
בסרט הדוקומנטרי אודותיכם "When We Were Beautiful" אתה מגדיר את עצמך כ"מנכ"ל של תאגיד ענק כבר 25 שנים". יש שיגידו שאתה גם איש עסקים שמתייחס למוזיקה שלו כמותג.
"כן, כולם מתייחסים למוזיקה שלהם כמו אל מותג. היום זה נורא שכיח כשיש לך כותבי שירים בקהילת ההיפ הופ שמקבלים כסף כדי להזכיר מוצר בשיר שלהם. הלסת שלי נשמטה כששמעתי את זה. אני לא עושה את זה. בוא נהיה ברורים - בחיים לא אעשה דברים כאלה.
"אבל כשאני אומר שאני המנכ"ל של חברה - במציאות, זו האמת. כשנשארנו למות על ידי המנהל שלנו הייתי צריך ללמוד את העסק (ג'ון בון ג'ובי פיטר את מנהל הלהקה דוק מק'גי ב-1991 ולקח על עצמו את משרת הניהול. ע.פ). כשאתה וחברת התקליטים שלך מחליטים להפסיק את הקשר, אם אתה לא מכיר את הביזנס אתה הולך למות. אז אתה מוצא דרך לשמור על הכסף שלך כדי לשלם ללהקה שלך, לצוות ולמשפחות שלהם. אז אני גאה להגיד - כן אני המנכ"ל. אתה צודק".
באותו הסרט אמרת ש"הימים בהם החברה של הבסיסט תקבע לי מתי לצאת לסיבוב הופעות לא יגיעו". אתה חושב שחלק מהסיבה שבון ג'ובי לא התפרקה כמו הרבה אחרות, היא כי היא לא דמוקרטית?
"אני לא מוצא את זה קר מדי, זו פשוט האמת. הדעות של כולם מתקבלות בברכה. אני צריך את הדעות שלהם, את תרומתם ואת שיתוף הפעולה. אתה יודע, האגו שלי לא כזה גדול. זו כמובן אנאלוגיה, אבל ביום שהחברות של חברי הלהקה יגידו לי, 'או, הוא לא יכול לצאת לטור כי הוא צריך להשאר בבית' זה פשוט לא יקרה. מצטער בייבי, תהיה בחירה ביני לבינך, ויש לי הרגשה שזה יהיה אני".
שומר על האינטרסים, המקורבים והאמונה. קאבר ל"Hallelujah" של לאונרד כהן
וישנו גם מי שבחר בבחירה השנייה. לצד ג'ון במשך השנים רכב אחד, ריצ'י סמבורה. הגיטריסט הנאמן שחתום ככותב על לא מעט מלהיטי הענק של בון ג'ובי, נחשב במשך שנים ליד ימינו ואיש סודו של מנהיג הלהקה. הלנון למקרטני שלו, אם תרצו, הסלאש לאקסל רוז. ב-2013 עזב סמבורה את הלהקה עקב בעיות אישיות - וזה, כך התעקשו אזהרות טרום הראיון, נושא רגיש שעדיף שלא להעלותו.
גם בתקשורת הנושא לא סוקר באופן מקיף מדי, תוצאת ערפול שהטילו חברי הלהקה סביב הנושא. על אף שבראיון שהעניק לאחרונה הצהיר סמבורה כי הוא ויתר חברי ההרכב ביחסים טובים, נראה שמשהו שם ביחסים בין השניים עדיין נותר לא פתור. "בטח", עונה בון ג'ובי בלי למצמץ כשהשאלה הנפיצה "אפשר לדבר על ריצ'י?" נורית לחלל חדר הסוויטה. "עד ההופעה ה-20 הכל הלך חלק. זה הסיפור של הופעה ה-21".
"יצאנו לסיבוב הופעות של מאה תאריכים. ההופעות הראשונות היו מכורות מראש, האלבום החדש עמד להיכנס למקום הראשון במצעד המכירות ובדיוק היה לנו שבוע חופש. מנהל הטור התקשר לחדר שלי ואמר לי 'נחש מה?'. בכל פעם שהוא אומר 'נחש מה', לא מדובר בחדשות טובות. הוא סיפר לי שריצ'י החליט לעזוב, ואמרתי 'אתה צוחק?'. הוא ענה לי שלא. הכל היה מוכן ליציאה חוץ מריצ'י, שלא התכוון לחזור לסיבוב ההופעות. אבל בדיוק דיברתי איתו יום לפני והוא לא אמר מילה".
אחרי כל כך הרבה שנים ביחד זה פשוט נחת עליך בהפתעה?
"הוא פשוט לא הגיע. היתה אמורה להיות הופעה באותו הערב ואחריה עוד 79 נוספות, אז הבנו את הרמז. לקח לו שנתיים להגיד בתקשורת שהוא לא יכול היה להמשיך עם זה והוא היה עייף. הוא היה צריך להשאר בבית, רצה להישאר עם הילד שלו כי הוא אב חד הורי. אגיד לך כמה דברים: המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לאיש הזה היא שאתה היית בר מזל אם היית יכול לקרוא לו חבר שלך. זה הטיפוס שהוא.
אבל שוב, זה חוזר לכך שלא היה ריב, לא היו עניינים כספיים, כלום. היתה רק התחייבות לסיבוב של מאה הופעות. יש 120 אנשי צוות שצריכים לקחת את הילדים שלהם לבית הספר ולשים להם אוכל על השולחן. אתה לא פתאום מחליט שאתה לא מופיע. זו מחויבות. אנשים חושבים שלהיות בלהקת רוק זו גזירת גורל. זו לא. זה פשוט היה הזמן בו ריצ'י החליט לרדת מהרכבת. אין תחושה רעה. הרכבת פשוט המשיכה לדהור".
"להיות בלהקת רוק זו לא גזירת גורל". ככה זה נראה בלייב
יש לך בכל זאת חרטות על משהו? איזו עצה היית נותן לבון ג'ובי מודל 92', למשל?
"מודל 1992? הייתי אומר 'אתה על המסלול הנכון, זה לחלוטין המהלך החכם לעשות'. הייתי צריך לשנות את הצליל ואת המראה של הלהקה ולנהל אותה בעצמי. לכתוב את השירים שהרכיבו את 'Keep The Faith', כי היה לי משהו להגיד. נסעתי לוונקובר, הסתפרתי. 'עבודה טובה!'".
