"סבנה": יותר ישראל, פחות הוליווד
העדויות בסרט על שחרור סבנה הן חזקות - מדבריה של החוטפת ועד הראיונות הזחוחים עם אהוד ברק ובנימין נתניהו, אבל הקטעים המתוסרטים דרמטיים מדי ומחלישים אותו
ביקורות טלוויזיה נוספות:
אקס פקטור: לא מרגשת, בעיקר מעייפת
מאסטר שף: יותר פתיתים, פחות פטפוטים
אולי זאת הסיבה ש"סבנה" רוצֶה ליהנות מכל העולמות. הוא מביא עדויות של דמויות שנכחו באירוע, מרחיב את הסיפור באמצעות קטעים מתוסרטים, ופה ושם מקשט בקטעי ארכיון. אבל הריקוד על כל החתונות לא עושה לו טוב. העדויות דווקא מחזיקות לא רע, אבל הקטעים המבוימים, שכנראה אמורים לתווך לנו את העדויות עם אמצעי המחשה קלים יותר לעיכול – כי להקשיב לסתם ראשים מדברים זה משעמם, לא ככה? - דווקא מחלישים את "סבנה" ומפזרים אותו.
גם חשיפת הקלטות שבהן פירש את האירוע מהזווית שלו הטייס הבריטי רג'ילנלד לוי, היא ראשונית ועוצמתית. כמוהן גם הראיונות עם אנשי הביניים ואפילו העדויות הזחוחות של אהוד ברק, בנימין נתניהו ושמעון פרס הצליחו לחרוג לרגע קצר מכל מה שאנחנו יודעים עליהם. לעומת כל אלה, הקטעים המתוסרטים הצטיירו כמו בי מובי הוליוודי. אובר-דרמטיים, מלוטשים מידי ורוויים בקלישאות שראינו בכל כך הרבה סרטי חטיפה. התסריטאי משה זונדר השתתף גם בסדרה "פאודה", וכמו בסדרה נעשה פה ניסיון להביא את שני הצדדים בצורה אנושית (מוכנה להתערב שהחוטפים אמרו שלום לכל נוסע ונוסע כשהם פגשו אותו במעבר!), אבל קצת קשה לשכנע עם דיאלוגים פוליטיים שנשמעים כאילו נלקחו מ-recycle bin של טוקבקיסטים.
סרטים דוקומנטריים טובים לא חייבים להיות משעממים. צופים מסוגלים לשבת הרבה זמן מול חומרים ראויים שערוכים היטב (מי אמר "שומרי הסף"?). יש הרבה כוח בסרט דוקומנטרי, קצת כמו הכוח שיש לשידור חי. לאנשים האמיתיים יש כוח, למה למהול אותו בים של דרמה מעושה? אתם אמנם ערוץ מסחרי וכולנו הלומי קיץ אביך וצהוב, אבל זה מקרה קלאסי של 'פחות זה יותר', ואתם יכולים יותר.
