"ריקי והפלאש": היא רצתה להיות נערת רוק
"ריקי והפלאש" שכתבה התסריטאית דיאבלו קודי ("ג'ונו") לא נופל לשום רגע מביך או קלישאתי, גם כשמדובר על עלילת זמרת רוק מזדקנת, שמגשימה את חיי הפאבים על חשבון חיי המשפחה. ואולי זה פשוט בזכות העובדה שמריל סטריפ היא שחקנית כל כך טובה. ביקורת
התסריטאית דיאבלו קודי נהנית ממעמד שלא הרבה תסריטאיות או תסריטאים זוכים לו: היא זוכה לרמת הכרה תקשורתית כמו במאי. היא ניסתה לבים פעם אחת ב-2013, אבל הסרט "Paradise" היה כישלון שיצא ישירות לטלוויזיה, והיא הודיעה לאחרונה שלא תביים יותר. היא קודם כל תסריטאית.
למרות שהיא נוטה לכתוב דמויות (בעיקר נשיות אך לא רק) אמינות, משכנעות ושובות לב, גם כשהן בוטות מאוד, זה לא אומר שכל תסריט שלה הוא יצירת מופת. רחוק מכך אם לוקחים בחשבון את סרט האימה הקומי המגוחך משהו "Jennifer's Body". ועם ההצלחה של "ג'ונו" שכתבה אולי אי אפשר להתווכח, אבל כן אפשר לטעון שמדובר בסרט שמרני שמבקש לטעון נגד הפלות, במעטה של סיפור חתרני ובועט.
עם הבטן המלאה הזו, כשיצא עכשיו לאקרנים "ריקי והפלאש", סרט חדש פרי עטה, בבימוי ג'ונת'ן דאם ("שתיקת הכבשים", "פילדלפיה", "רייצ'ל מתחתנת"), הגבות היו מוכנות להתרומם בביקורתיות.
יש לסרט הזה כל כך הרבה מקומות ליפול בהם, אפילו שמריל סטריפ היא שחקנית מצוינת, ויש לה את אהבת הקהל וערימה של אוסקרים כדי להוכיח את זה. כאן היא מגלמת את ריקי, זמרת רוק מבוגרת ורפובליקנית נלהבת (סתירה אישיותית שמספקת כמה רגעים מצחיקים וקצת עצובים). היא פחות או יותר ויתרה בעברה על בן זוגה פיט (קווין קליין) וילדיה, על חיים נורמטיביים ומסודרים כדי ללכת ולחיות את החלום האמריקני. היא הלכה לנסות ולהצליח להיות זמרת.
וזה הצליח לה? בערך. אנחנו פוגשים אותה כזמרת אמנם, שמופיעה דרך קבע במועדון קטן בעיר קטנה, עם חבורת נגנים כולל ריק ספרינגפילד שמשחק לא רע בכלל בתור גרג, חבר ללהקה שרוצה להיות יותר מכך. הם מנגנים בעיקר קאברים, שהקהל הקבוע מחבב, אבל לא מדובר בחיים זוהרים במיוחד. כדי להתפרנס באמת היא עובדת כקופאית בסופר, והאישיות שלה היא תערובת של עליבות וחינניות.
ריקי היא מעין רוקרית שלא התבגרה מעולם, והיא מתלבשת ומתאפרת בהתאם עם הרבה יותר מדי אקססוריז, ועפרון שחור מרוח תמידי - שעושה חשק לנסות ולהושיט לה מגבון פנים דרך המסך. כשבעלה לשעבר מודיע לה שבתה ג'ולי (מאמי גאמר, "האישה הטובה") עוברת גירושים קשים ומשבר נפשי כולל בעקבותיהם, ריקי צריכה לנסות ולהתנהג כמו אמא מתפקדת, ולו לזמן קצר.
מהיכרות עם הכתיבה של קודי, בשלב מסוים עולה החשש שהסרט ילך בנתיב צפוי והוליוודי, שבו ריקי תבין שהיא צריכה להסיר את האיפור וג'קט העור, להתחרט על הקעקוע העצום של דגל ארצות הברית שיש לה על הגב, לבקש סליחה מכל המשפחה שלה, בתה ובניה ובעלה לשעבר על כל משובות העבר ו"לחזור בתשובה". להתבגר, בגיל מבוגר.
גם הדמות של ריקי עלולה להדרדר במהירות ממעניינת למעצבנת ומגוחכת. משפט אחד וולגרי מדי, בדיחה אחת לא במקום -
והסרט היה יכול להפוך לבדיחה גרועה. למזלו, קודי מפתיעה לטובה עם תסריט שלא מתפשר וגם אם יש בו רגעים שנוגעים בקלישאות אמריקניות, הוא עושה זאת בדרך הארוכה, המעניינת יותר וזו שמגיעה עם דמויות יותר מורכבת שיש בהן יותר מצד אחד של אישיות.
גם סטריפ וגאמר עושות עבודה מעולה יחד על המסך. יכול להיות שהעובדה שמדובר באמא ובת במציאות (ואי אפשר להתעלם מהדמיון הוויזואלי) תורמת לעניין ולכימיה ביניהן, ואולי הן פשוט שתי שחקניות מעולות. גאמר משכנעת כצעירה שעולמה חרב עליה, כועסת, זועפת ומרוטה. וסטריפ מצליחה לגלם דמות שמצד אחד פגעה בכל מי שיקר לה, ומצד שני מצליחה לעורר הזדהות לאורך רוב הדרך.
הסיפור של "ריקי והפלאש" הוא לא חדשני או מקורי במיוחד, אבל הדרך שבה מספרים אותו מייצרת חוויית צפייה נעימה ומהנה מאוד. עם זאת, כדאי להזהיר מראש שהוא מלא בשירים. סטריפ גם יודעת לשיר טוב מאוד, למי שתהה, אבל למי שפחות מחבב סרטים עמוסי שירים יכול להיות שהמינון יהיה קצת גבוה מהבחינה הזו.
למעט העניין המוזיקלי, מדובר בדרמה משפחתית ששמה את דמויות הנשים במרכז. הן מעוררות אמפתיה כשהן בנקודות נמוכות וברגעי משבר, אבל חשוב לא פחות ואף יותר, הן גם מציגות גם נשיות חזקה, לא מתפשרת, הומנית מאוד, ומלאת רבדים - יחסית לדמויות שרואים על המסך בדרך כלל.
