אני כאן: על הגמרים של ה-US OPEN
ג'וקוביץ' כבר מזמן הפסיק להתרגש מזה שהקהל לא מחבב אותו. גם לא ממש מזיז לו שרבים פינטזו בשבועיים האחרונים על תואר הגרנד-סלאם ה-18 של פדרר. וזה בדיוק מה שעושה אותו הכי טוב בעולם. 3 "נקודות משחק" לסיכום אליפות מסחררת
זה היה משחק שהעיד על חולשת סבב הנשים כמו שהוא הראה את כל מה שיפה בספורט. היו בו שתי טניסאיות אחרי גיל 30 שהלכו הכי רחוק שיש בגלל שאחרות כשלו, אבל גם בגלל שהן היו פשוט הכי טובות בשבועיים נתונים והתפרצו משום מקום אל מרכז הבמה. הן עשו זאת בלי גרם של התנצלות, עם חזה נפוח מגאווה וחיוך רחב שלא יורד מהשפתיים. החלומות שלהן התגשמו בתוך העשור הרביעי לחייהן, אז שמישהו יעז למחוק להן אותו?
הייתה שם טניסאית אחת שהדיחה את המדורגות 2 ו-5 בתחרות בזו אחר זו, ואחרת שבמופע הרואי נתנה בוקס בבטן לשחקנית הכי טובה בהיסטוריה. והאמת? לשתיהן הגיע לנצח באותו ערב. זאת לא הייתה חייבת להיות פנאטה. ושתיהן ידעו שלפחות מבחינתן, הן כבר ניצחו את הטורניר הזה, ולא רק בגלל שהן נהנו מההפקר.
בסוף הבנו שבעצם זאת הייתה מוכרחת להיות פנאטה. שלא הייתה ממש ברירה אחרת. כי מה, היא באמת הייתה מודיעה על פרישה אם הייתה מפסידה? וגם אם כן, איזו מין דרך זו לסיים קריירה יפה כל-כך, שמאגדת בתוכה הגעה למקום ה-10 בעולם ב-2009 וזכייה ב-11 תארי WTA?
ומילא לסיים, אבל אם כבר לעשות את זה - אז אין סרט שזה לא קורה בארה"ב. המקום היחיד שבו הגיעה לארבעה רבעי גמר וחצי גמר אחד, ואחרי שבת בלילה גם לקחה בו גביע. קיים סיכוי שהיא לא העזה לתכנן את המחזה הזה, שבו היא עומדת בטקס ההנפה שלה, עם גביע הגרנד-סלאם הראשון בחייה, ומודיעה על תליית המחבט מול ההמונים מריעים. בסוף גילינו יחד איתה שהמציאות יכולה להיות חזקה יותר מכל "סרינה סלאם". יחי האלופה החדשה - ולהתראות בסוף השנה.
2. הגמר הגדול. הקרב בין נובאק ג'וקוביץ' לרוג'ר פדרר נדחה ביותר משלוש שעות. רבים מאיתנו העדיפו כנראה שהוא יידחה ביממה כדי שנוכל לראות אותו כמו שצריך, בשעה נורמלית. בסוף קיבלנו סרט שהזכיר מאוד בקווי העלילה שלו את הגמר ההוא מווימבלדון. גם בזהות היריבים, גם באופן שבו התפתח, גם בתוצאה הסופית, גם בתחושות בסיום ובעיקר בשורה התחתונה.
זה היה משחק הפכפך שהזכיר נסיעה מהירה ברכבת הרים והעניין המרכזי בו היה ניצול הזדמנויות. כלומר, הצ'אנסים של פדרר לשנות מומנטום שלא נוצלו לעומת אלה שג'וקוביץ' קיבל והפכו לנקודות קריטיות. בתרגום למספרים - ה-4 מ-23 של המדורג 2 מול ה-6 מ-13 של המדורג 1 באפשרויות שבירה.
לנתונים האלה התנקזו כל האמוציות, הטייק ה-85 בשובר הקופות "ג'וקוביץ' נגד העולם", 59 העליות/התנפלויות לרשת של פדרר ותצוגת השיפוט המאלפת של אווה-אסרדקי מור. האישה הראשונה אי פעם שניצחה על גמר גברים באליפות ארה"ב הפתוחה עשתה זאת בהצטיינות מרובה ובאומץ ששמור לבודדים (ולבודדות) עם עצירת נקודות, התערבות בהחלטות של שופטי הקו ודיוק מדהים בכל הפסיקות שלה.
במערכה הראשונה פדרר נקלע למלכוד טקטי. הוא שיחק יותר בכלי הנשק של ג'וקוביץ' - מלחמת התשה מהקו האחורי - והבין שככה הוא לא יכול לגבור על השחקן היחיד בעולם שמרגיש נוח ממנו באזור הזה של המגרש. אבל כשהוא לקח סיכונים ותקף, הוא גם נענש. בנקודות שהעדיף להתנהל על קו הבסיס הוא היה נטול עוקץ ולא מספיק אפקטיבי. זה תורגם ל-8:15 לרעת פדרר בטעויות לא מחויבות במערכה הפותחת וב-54 כאלה לאורך כל ההתמודדות.
במערכה השנייה פדרר חזר להרגיש משוחרר יותר, אבל לא לאורך זמן. לקראת סוף הסט השלישי, רגע המפתח של הערב, ג'וקוביץ' היה חזק יותר בראש וברגליים ולקח את המשחקון התשיעי הקריטי, שבסופו של דבר גם השליך על ההמשך. ההכשר לבריחה הצפויה במערכה המכרעת ניתן. פדרר נסוג, איבד את הבלמים וגם כשכבר חזר במיני-קאמבק ל-5:4 רק דחה את הקץ.
3. האלוף. כמו לפני המפגש בין השניים בווימבלדון, גם הפעם הלך הרוח סביב אוהביו הרבים של פדרר התחבר למילים 'עכשיו או לעולם'. הגמר הזה, כך סברו רבים, הוא אחת ההזדמנויות הבודדות של טניסאי אגדי ונערץ בן 34 לסמן 'וי' על תואר מספר 18. מתוקף ההרגשה הזאת, חוסר האמפתיה הקולקטיבי כלפי ג'וקוביץ' התעצם אוטומטית, ולא בפעם הראשונה.
כל הנפת ידיים, כיווץ אגרופים והבעת שמחה מופגנת התקבלו בבוז על-ידי המונים במגרש ומול המסכים. והוא, בייחודיות השמורה לו, עם הטניס המושלם ומפגני האופי הטיפוסיים,
חגג עוד ניצחון בדרך שאומרת: זה לא מעניין אותי מה אתם רוצים. לא מזיז לי שכולכם כאן לא מסמפטים אותי. עכשיו זה הזמן שלי.
הזכייה המפוארת שלו בתואר מול היציעים הלא מחבקים ב"ארתור אש" הייתה נעדרת את כל המצרכים שפדרר הביא איתו לכל ההישגים וההצלחות שלו לאורך השנים. לא היו בה דמעות, לא השתטחות על הרצפה וגם לא נאום בקול רועד בטקס ההנפה. לא היה בה רגש. רק עוצמה וכוחניות בשפע.
כל הדברים שעשו ועדיין עושים את נובאק ג'וקוביץ' לנובאק ג'וקוביץ', טניסאי שלא נעטף ברבע מהאהבה והעידוד שמקבל היריב שלו, למרות האיכויות האדירות שהוא מביא איתו בכל פעם מחדש לכל רגעי המאני-טיים.
אחרי שני הפסדים בגמרים במונטריאול וסינסינטי בהם השתתף (לאנדי מארי ולפדרר), ג'וקוביץ' הגיע במלוא הדרו לגרנד-פינאלה של הדבר החשוב באמת והוכיח שכל מה שקרה קודם לא חשוב בכלל. כשיש תואר גרנד-סלאם על הרצפה הוא יסתער עליו בכל כוחו וכנראה שגם ייקח אותו, גם אם מולו ניצב RF מודל 2015, שלא רחוק ברמתו מ-RF של אמצע העשור הקודם. כי מדובר לא רק בשחקן שמשחק את הטניס הטוב בעולם, אלא גם בזה שיודע הכי טוב איך לתרגם אותו לתארים.
לפנייה לכתב/ת 
