על הסליחה לעצמנו / דעה

שנת ה'תשע"ה הייתה שנה לא פשוטה. מצוק איתן, דרך ההכרה האירופית במדינה פלסטינית וחתימת הסכם הגרעין עם איראן, בחירות לכנסת, מתווה הגז, סממנים של אינתיפאדה שלישית ולבסוף שני מקרים של שנאה תהומית שהסתיימו בהירצחם של שירה בנקי ובני משפחת דוואבשה – עלי, סעד וריהאם זכרם לברכה.

לוח השנה העברי מזמין אותנו ודורש מאיתנו לנצל את התקופה הזאת לחשבון נפש. המונח הזה נשמע מתמטי, סכמטי, אולי אפילו בינארי, אבל נראה לי שההיפך הוא הנכון. לא נראה לי שהמשורר התכוון לכך שנבחן האם במצטבר אנחנו "0" או "1", "חיוביים" או "שליליים". חשבון נפש אמיתי צריך להיות תהליך רפלקטיבי עמוק של המעשים שבהם בחרנו. הוא לא צריך להתרחש מתוך השוואה לאחר, אלא מתוך סט הערכים הפנימי שלפיו אדם בוחר לחיות את חייו. לכן, לפני הכל, אניח על השולחן הוירטואלי עובדה אחת פשוטה: אין לי שום עניין בלהסתפק בכך שאחרים גרועים יותר ממני.

חשבון נפש לשנה החדשה(צילום: shutterstock)

• "בצלם" ניצלו את החג כדי לפנות לקהל התומכים בערבית
• סיכום השנה של דאעש
• כך ייעשה לחרדים שרוצים להשתלב
  

בתוך עמי אני חיה, ואני מרשה לעצמי לצפות מראש את הטיעון "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אבל אל מול הטיעון הזה, יום יום בתפילת שחרית נאמר הוידוי: "אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דפִי וְלָשׁון הָרָע. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה. יָעַצְנוּ עֵצות רָעות. כִּזַּבְנוּ. כָּעַסְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. מָרִינוּ דְבָרֶיךָ. נִאַצְנוּ. נִאַפְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. פָּגַמְנוּ. צָרַרְנוּ. צִעַרְנוּ אָב וָאֵם. קִשִּׁינוּ ערֶף. רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ וְתִעֲתַעְנוּ".

הוידוי הזה כולל בתוכו מעשים נוראיים שאני בטוחה שמרביתנו לא יכולים להזדהות איתם ברמה האישית. ובכל זאת, הוידוי מנוסח בלשון רבים, ללא סייגים וללא "הקף את התשובה הנכונה". אז למה עליי להתוודות על מעשים שלא עשיתי?

אחד הדברים האהובים עליי במסורת היהודית הוא המחויבות והמסירות שהיא דורשת מאיתנו כקבוצה. המחויבות שמתבטאת בוידוי מבהירה לי שהמעשים האלה שמתקיימים בחברה שאני מגדירה את עצמי כחלק ממנה מכתימים גם אותי, גם אם אין לי שום חלק בעשייתם בפועל. אם בתפילה אנו נדרשים לקחת אחריות על האחר גם במעשיו הרעים, למה לא ביום יום?

אחסוך את מרבית הויכוחים: אני לא מצפה מחרדים לקחת אחריות על רצח שירה בנקי ז"ל, לא מצפה ממתנחלים להתנצל על רצח משפחת דוואבשה ז"ל ואפילו לא מצפה מהחילונים להתנצל על רצח יפתח גריידי ז"ל במועדון ברעננה. אני מצפה מאיתנו כחברה לפקוח את העיניים ולפתוח את הלב – להבין שהמעשים האלה לא מגיעים ממגזר מסוים, אלא מתוך הלך רוח קולקטיבי שהוא אלים.

לו יכולתי להוסיף מילה לוידוי, הייתי מוסיפה את המילה "גידרנו". על הגדרות שיצרנו במו ידינו בינינו לבין עצמינו,

אני בהחלט חושבת שאנחנו צריכים לקחת אחריות. בניסיון להגדיר מי אנחנו כעם וכמדינה אנחנו מציבים עוד ועוד גדרות, שמפרידות ומשׂניאות במקום לקרב. "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו": גרסת המגזרים.

מהותן, גדרות אמורות להגן ולשמור עלינו מפני סכנה, אבל בשנים האחרונות אני מרגישה שה"הגנה" של האחד הפכה להיות "מתקפה" על השני. נוצרו בינינו תהומות של חוסר היכרות, ולכן קל כל כך לבעלי אינטרס לפרוט לנו על הפחדים ועל הלב – קל לשסות אותנו זה בזה, פשוט כי ויתרנו על היכרות בסיסית שמפיגה את הפחד. וכששנאת החינם גואה, אין לנו זכות להתפלא כשהיא מתורגמת גם לאלימות.

עם ישראל הוא סך כל חלקיו. אני יכולה לכעוס מאוד על חלקים בו, אבל זה לא הופך אותם לפחות חלק מהעם, או לפחות חלק ממני. מבחינתי, חשבון הנפש האישי שלי מזמין אותי לקחת אחריות ולהבין איך אפילו אני היחידה והקטנה יכולה למנוע את הרצח הבא.

הכותבת היא מובילת "פלוגתא" ומורה בבית החינוך "אורט גאולה" בתל-אביב

המאמרים המתפרסמים במדור דעות מייצגים את דעת המחברים בלבד