אותו בית, לא אותה ליגה / טור
צ'לסי ומכבי ת"א משחקות יחד בליגות האלופות, אבל אי אפשר אפילו לנסות להשוות את הכדורגל של שתי הקבוצות. מהירות המשחק, התנועה והמחשבה איפשרו לקבוצה של מוריניו לנצח בקלות את מכבי גם בלי כמה שחקנים חשובים ובתקופה לא טובה. אורי קופר על חזרתה של האלופה הצהובה לבמה המרכזית באירופה
בליגה אחרת: 0:4 קליל לצ'לסי על מכבי ת"א
זו לא ביקורת על מכבי ת"א, ובכלל אפשר לשים בצד את התוצאה. המשחק הזה פשוט הראה היטב את ההבדל באיכות הכדורגל, הבדל שהוא עובדה. ההבדל בין כדורגל של הטופ העולמי לבין כדורגל של טופ ישראלי פלוס, הוצג לראווה בשני מהלכים שלא השפיעו על השערים. בשני המקרים, אחד במחצית הראשונה ואחד בשנייה, היתה אי-הבנה או אי-דיוק בין ערן זהבי לנוסא איגיבור ובמקום בעיטה לשער של מכבי, צ'לסי הצליחה תוך שבע שניות להגיע למצב משלה בצד השני של המגרש. המהירות הזו - משחק בנגיעה, האצת השחקנים, מהירות המחשבה - מספיקה כדי לעשות את ההבדל גם אם צ'לסי לא ביום גדול.
מדובר בחולמנות של מאית שנייה של איתן טיבי, שהביאה להאצה של דייגו קוסטה שהשיג את הכדור; זה הזמן שלוקח לנוסא איגיבור (במשחק רע במיוחד) לחשוב לאן הוא משחרר כדור ובסוף מוסר אותו אחורה דווקא ברגע שלמכבי יש הזדמנות לצאת קדימה. אפשר להסתכל על העובדה ששחקני צ'לסי רצו קילומטר וחצי יותר מהשחקנים של מכבי; זה טל בן-חיים, אקס צ'לסי, שלא משחק בנגיעה או שתי נגיעות ובסוף מוצא עצמו מכדרר באיזור מסוכן, מאבד, וצ'לסי זוכה בפנדל.
זה לא היה משחק טוב של בן-חיים וגם לא של פרדראג ראיקוביץ', שעמד ללא תנועה ובפה פעור בשער הראשון. ועדיין, לא קריטי לדבר על שחקנים ספציפים של מכבי כי הפערים באמת גדולים. כולנו ראינו מה עשתה הכניסה למשחק של דייגו קוסטה (שער שלישי ענק), מסוג השחקנים שקבוצות ישראליות לא יכולות להתמודד איתם. בפנדל השני הוא נכנס לצבת של שני הטל בן-חיימים. את הראשון, שאחרי גארת' בייל נתחיל לקרוא לו טב"ח "המכשף" במקום טב"ח "החלוץ", קוסטה הזיז כאילו היה ילד קטן. מהבלם הוא כבר סחט עוד פנדל.
כל זה קרה כשצ'לסי שיחקה עם שוער מחליף, עם באבה רחמן שעשה בכורה בקבוצה, עם רובן לופטוס-צ'יק בן ה-19 (שעד שהוחלף עשה יותר דריבלים מכל שחקני מכבי יחד), ובכלל כשאלופת אנגליה בכושר גרוע והכוכב הגדול שלה, אדן הזאר, בכושר גרוע מאוד (בגלל זה הוא החטיא פנדל, לא בגלל הכישוף של טב"ח). ככה זה, ההבדל פשוט גדול מדי.
מכבי, כמובן, צריכה לשים את המשחק מאחור, לקחת איתה הביתה רק את החוויה של השחקנים מהמעמד ומהמגרש ואת האוהדים שנשמעו חזק גם בכל מקלט טלוויזיה ברחבי העולם. המשחק הבא, מול דינמו קייב בחיפה, הוא החשוב ביותר מכל השישה. זו כבר תהיה יריבה בליגה של מכבי.
לפנייה לכתב/ת 
