תערוכת "משחקי הרעב": ריאליטי מן העתיד
לקראת יציאת הסרט הרביעי והאחרון בסדרת "משחקי הרעב", מוזיאון דיסקברי בניו יורק מקדיש לפרנצ'ייז תערוכה מושקעת במיוחד. מאחורי השמלות המרהיבות, והמיצגים המושקעים מהסט, אפשר לגלות את המסרים הפוליטיים והחברתיים החתרניים. במובן זה מסתבר, מדובר בסרטי תעמולה
אנחנו מכירים את "משחקי הרעב" - סדרת הספרים המצליחה, שהפכה לסדרת סרטים מצליחה אף יותר. הדמות של קטניס אברדין בגילומה של ג'ניפר לורנס הפכה לנערצת במיוחד על ידי בני נוער ברחבי העולם, והשאירה הרחק מאחור את בלה סוון ואדוארד קאלן מסאגת "דמדומים" שהיו שם לפניה, וגם את טריס פריור מסדרת "מפוצלים" שהגיעה אחריה. כך הפכה קטניס לפרצוף היפה של גל ה-young adults - סרטי פנטזיה ומדע בדיוני עמוסי מסרים חברתיים המותאמים לצעירים. אבל בתערוכה בניו יורק המוקדשת לעולם של "משחקי הרעב", מתגלה עושר תוכני וצורני אדיר הפונה גם למבוגרים.
בחודש נובמבר הקרוב תגיע לסיומה הסדרה עם עלייתו של הסרט הרביעי והאחרון - החלק השני של "משחקי הרעב: עורבני חקיין". לקראת נקודת הציון המשמחת/מתסכלת הזאת נפתחה במוזיאון דיסקברי שבטיימס סקוור בניו יורק תערוכה אינטראקטיבית המציעה לקהל מיצבים ומצגות מתוך העולם הבדיוני, אבל גם את המקורות התרבותיים, ההיסטוריים, הארכיטקטוניים, וגם העיצוביים והאופנתיים.
מה שמפתיע במיוחד ובכך גם מבדל את פרנצ'ייז "משחקי הרעב" מיתר המקבילות הספרותיות והקולנועיות שלו, הם היסודות הפוליטיים והסוציולוגים הנוקבים של הסדרה. העלילה והדמויות אמנם מוגשות כשהן מתובלות ולעתים אף מומתקות עבור קהל הצופים הטבעי של הסרטים - בני הנוער ברחבי העולם, אולם טעמי הלוואי הם מרים, לעתים חריפים, והם באים מהמציאות הקודרת של המבוגרים.
ואכן, התערוכה מאפשרת הצצה מאחורי גבה של קטניס אברדין, הרחק מעבר לצל שמטילים שיפולי שמלת העורבני החקיין שתפרו למידותיה. האיזכורים התרבותיים וההיסטוריים ביצירתה של הסופרת סוזן קולינס - בוראת העולם של "משחקי הרעב" - רבים, ומכוונים כולם לחשש מחורבן הדמוקרטיה וזכויות האדם, ורמיסתן על ידי מנהיגים אבסולוטיים חובבי מלחמה כבתו של איש צבא שלחם בוויטנאם, צפתה מהצד בנזקי הקרבות וזיהתה בחושיה החדים את אלו שמחרחרים אותה בהנהגה הפוליטית, כאמצעי ביסוס כוחם בשלטון. נשיא ארצות הברית דאז, ריצ'רד ניקסון הוא רק דוגמה רלוונטית אחת.
לצערנו דוגמאות נוספות לא חסרות, והתערוכה מציגה כמה מהן. אחת לקוחה מהמיתולוגיה היוונית, ובאופן ספציפי מהסיפור על תזיאוס והמינוטאור - אותה אגדה על מלך כרתים מינוס שביקש לכלות זעמו בתושבי אתונה, והתנה את הסרת האיום במשלוח שנתי של שבעה נערים ונערות אתונאים. את הנבחרים המסכנים השליך מינוס אל המבוך, שם היוו פיצוחים אנושיים עבור המינוטאור - מפלצת שחציה אדם, חציה שור. כשתזיאוס, בנו של מלך אתונה אגיאוס, מתנדב להיכלל במנת הבשר הטרי שנשלחת לכרתים, הוא מצליח להרוג את המינוטאור ולשחרר את אתונה מאחיזת פטרונו.
ברור כי סיפור זה היווה השראה גדולה עבור קולינס, כפי שמפורט גם בתערוכה. קטניס משמשת פה על תקן הנער הצעיר והאמיץ תזיאוס, בעוד שהמבוך והמינוטאור שקולים כנגד אתגרי הדמים של "משחקי הרעב". והמלך מינוס? הוא בן דמותם של רודנים נתעבים כמו הקיסר הרומאי נירו, נפוליאון בונפרט, יוזף סטלין ואדולף היטלר. וכמובן גם קוריולאנוס סנואו, העומד בראש הדיקטטורה העתידנית פאנאם. שמו אגב לקוח ממקור תרבותי אחר - המחזה הפוליטי "קוריולאנוס" של וויליאם שייקספיר שבמרכזו מנהיג קשוח ואכזרי שמשתלט על ארצו (רייף פיינס עיבד את המחזה בסרטו המצמרר מ-2011).
להבדיל מדמותו של קוריולאנוס על פי שייקספיר, זה של קולינס (בסרטים הוא מגולם על ידי דונלד סאת'רלנד) מתוחכם וקר רוח יותר. הוא יודע שלא די בכוח הזרוע, ומשתמש בבבידור להמונים כאמצעי שליטה. כמו מופעי הגלדיאטורים ברומא של פעם או תוכניות הריאליטי של ימינו. הישרדות הפרטים המתחרים בינם לבין עצמם להנאת הצופים, היא הסוד ליציבות שלטונית במציאות. כך זה היה בעולם הקדום, בעולמנו הנוכחי וגם בזה העתידי של קטניס ופדרציית פאנאם, שהמפה שלה נפרשת בתערוכה ביחס למפת ארצות הברית.
מארגני התערוכה מצליחים לחלץ את המסרים הפוליטיים של "משחקי הרעב", ואף משלימים את התוכן החתרני באמירה הצורנית והאופנתית המופגנת כל כך שאנחנו מכירים מהסרטים, ומוצגים להכרות אינטימית מול המבקרים. כך למשל מוצבים בחלל התערוכה החליפות המרהיבות של קטניס. זאת ועוד, דמותו של הסטייליסט סינה (אותו גילם המוזיקאי לני קרביץ), או כל מעצב שהוא, עולה דרגה למעמד של מנטור. יש פה ניסיון מעניין לשלב בין אופנה ועיצוב במלוא תפרחתם הגרנדיוזית לבין וולגריות, פופוליזם, וצבעוניות מרהיבה שמסנוורת את עיני בני האדם הפשוטים האפרוריים, החלכאים והנדכאים.
לצד עיצוב הבגדים, יש גם עיצוב של עולם עתידני שבו משתלבים ארכיטקטורה חדשנית המזוהה עם הפוטוריזם הסובייטי על הבניינים הגדולים והמאיימים שלו, לזו העתיקה מהזן של רומא הקלאסית + לוק הייטקי מודרני וסטרילי. כל אלו מנסים להמחיש את עוצמת השלטון בעירו של סנואו - מוסדות בהם מתקבלות החלטות הרות גורל, אך גם משתים בזבזניים מהסוג שהיה חביב על קיסרי האימפריה הרומית. ומנגד אלו תושבים המחוזות המסכנים והעניים אשר הגישה היחידה שלהם למרכז הפוליטי והתרבותי הוא דרך "משחקי הרעב" - אותה תחרות ריאליטי אכזרית בפריים-טיים.
ואכן, משקל רב מוקדש בתערוכה לתפקידה של הטלוויזיה ותוכניות הריאליטי לשליטה בתודעה הקולקטיבית של כולנו. משחקי הרעב בפאנאם העתידנית, כמו גם המבוך של המינטאור בכרתים הקדומה, הם בידור להמונים בחסות הממשל. כשאזרחי המחוזות מרכזים את התקוות והדאגות שלהם לנציגיהם צעירים שנאבקים אחד בשני, למי יש אנרגיות למהפכה? בעולם של פאנאם יש את קטניס שחותרת תחת המשחקים ותחת סדרי השלטון מבפנים. ומה איתנו? מיהו הגיבור שיעשה זאת במציאות? פרידה הכט?
אחת מהפעילויות האינטראקטיביות הרבות בתערוכה (ביניהן פיתוח מיומנויות קרב מגע בהדרכת איש הפעלולים של הסרט, או בחינה "מדעית" של הנדסה גנטית של היצורים מ"משחקי הרעב: התלקחות") מאפשרת לנו להתנסות ביצירת תעמולה - הכלי האולטימטיבי לשינוי התודעה, לטובת השלטון או כנגדו. המבקרים מוזמנים ליצור סרטון פרופגנדה מטעם המורדים. נערה יפהפיה אבל בפוסט-טראומה כמו קטניס יכולה לשמש כסמל המהפכה, וכך גם אתם. התמונות שלכם יכולות לשמש כייצוג פוליטי. כנראה שהכל תלוי בתועמלנים - בין אם מדובר ביוזף גבלס או באלו המקצועיים של המפלגות האמריקניות.
יש בתערוכה המון צבע, ומוזיקה, מיצגים מרהיבים שניצבים בחלל התערוכה או שמוקרנים על מסך, ויש גם פעילויות אינטראקטיביות כיפיות. אבל מתחת לשכבות המייק-אפ הזוהר, הלוק הנהדר, וההנחיה של אליזבת בנקס טובת המראה (עם ובלי הלוק של איפי טרינקט), מסתתרת מציאות עגומה שיוצרי הסרט נחושים להמחיש עבורכם - מציאות של תככים פוליטיים ואמצעי שליטה סמויים המנצלים את הרישות התקשורתי המודרני והמסרים הטעונים שזורמים דרכם. מבחינה זו, אתם מתבקשים להתעורר - כך שבמובן מסויים, סרטי "משחקי הרעב" עצמם הם סרטי תעמולה. שימו לב אליהם.
