הר סיני - בחצר האחורית של תל אביב

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

כל מה שרציתם לדעת על יום הכיפורים - בעמוד מיוחד

בדרום תל אביב, בחצר האחורית של ישראל, פועל היום בית הכנסת המחודש "הר סיני" של העדה הגיאורגית – לאחר שפונה מהמבנה שבו פעל מאז 1926, בשכונת נווה שאנן. במוצאי יום כיפור (יום ד'), ישדר הערוץ הראשון פרק מיוחד בסדרה "מקדש מעט", שיעקוב אחרי בית הכנסת – והאנשים המיוחדים שלא מוותרים עליו.

עוד בערוץ היהדות :

• יום הדין של החרדים לשעבר: מתגעגעים, אבל לא לאלוהים
• היהודים, שנת 2050: והרי התחזית/ פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה
• "נייעס" יום כיפור: מדד המחירים למתפלל
  

לפני כמעט 90 שנה החליטו ירושלמים יוצאי העדה שאז עוד כונתה גרוזינית, לעבור ולגור בעיר העברית הראשונה. הם הקימו בה בית כנסת על קרקע פרטית, ולמרות שהבעלות על השטח החליפה ידיים מספר פעמים, הבעלים המתחלפים לא העזו לבצע שינוי במקום. כי "הר סיני" לא רק מקום תפילה, אלא גם מרכז קהילתי.

אבל בשנות התשעים נדהמו המתפללים לגלות כי הבעלים החוקי על השטח, מתכוון לפנות אותם. המאבק עבר לבית המשפט, התגלגל בין מספר ערכאות, עד שלבסוף נקבע כי בעל המאה הוא בעל הדעה. בעל המבנה הצטייד באנשי ההוצאה לפועל, ופשוט פינה את תכולת בית הכנסת. בהמשך הפך המקום לבר אריתראי.

המתפללים החליטו כי למרות הקשיים, בית הכנסת החדש שלהם יוקם דווקא בדרום תל אביב. זאת על אף העובדה שבמקום כבר אין דתיים רבים, ולמרות הסכנה הפיזית שבה חשים חלק מהמתפללים, כאשר בלילות הם צועדים באזור שבו אפילו השוטרים חוששים לעיתים להסתובב לבדם.

מאבק משפטי אבוד

בוריס-ברוך זויטיאשווילי, שלאחר עלייתו לארץ "עברת" את שמו לזויטיא, עבר להתגורר בדרום תל אביב בשנות ה-80 - והפך לאחד מעמודי התווך של בית הכנסת. הוא גם חינך את בנו, יוסי זויטיא, לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה, ולקראת סוף המאבק המשפטי התבקש זויטיא-גו'ניור להתערב.

"זה היה קורע לב", עו"ד זויטיא מספר, "אבל מבחינה משפטית

המאבק היה כמעט אבוד לא היה מה לעשות. הכנסנו לסוד העניין את המועצה הדתית בתל אביב. היו"ר אלדד מזרחי והגזבר עו"ד שחר בקשי סייעו לנו, ומעז יצא מתוק - קיבלנו כמבנה חלופי את 'בית האולפנה לבנות', שבו התחנכה השמנה-וסלתה של החברה התל-אביבית בשנות השישים והשבעים. בשלושת העשורים האחרונים המקום היה נטוש. עם מעט הכסף שעמד לרשותנו שיפצנו את המקום, במטרה להקים בו מרכז רוחני על פי המודל הישן והטוב".

זויטיא מדגיש כי בהצלחת המיזם והמאבק שותפים שני מתפללים נוספים: יהושע ציארנושווילי, שהוריו תרמו כספים רבים לאחזקת בית הכנסת הישן וגם בזה החדש, ולאחר פטירתם הבן המשיך את המסורת - ואלברט מנשרוב, הגבאי ומזכיר בית הכנסת, שאביו המנוח היה במשך שנים חזן וגם רב.

"למרות שכל אחד מאיתנו מגיע עם עולם ערכי ותבוני שלם", מספר זויטיא, "בסופו של דבר כולנו היינו מלוכדים סביב המטרה. המתפללים מתמודדים עם תופעות חברתיות לא דתיות, כגון אוכלוסייה מוחלשת, עובדים זרים, וגם נרקומנים שלעיתים פלשו לחצר בית הכנסת בחפשם אחר מקום מחסה. בסופו של דבר, הפרק מנסה לטעת תקווה בלב הציבור שגם שלהבת קטנה יכולה להפיך אור בעלטה. במובן זה, שמו של בית הכנסת, 'הר סיני', מהווה רובד נוסף לסיפור".

ואיך מתמודדים עם תופעות חברתיות כאלו?

"בעולם שממנו אני מגיע, יש שתי דרכים לפתור בעיה. הדרך האחת היא טיפול נקודתי שפותר את הסימפטומים, כמו אקמול לכאב ראש. הדרך השנייה היא לנסות לטפל בבעיות מן השורש. אני מאמין בדרך השנייה - פתרון יסודי ומעמיק, לדאוג שהאוכלוסייה תרגיש ביטחון ביכולתה להתמודד עם המצוקות והאתגרים היומיומיים. זו אחת הסיבות שהתעקשתי שבית הכנסת החדש, יוקם סמוך למקום הישן. כדי להוכיח לאנשים שהתקווה תצא מכאן.

"הצלם הנפלא משה חורי תיעד כיצד התהלוכה רקדה ושרה ברחובות העיר, ומסביב יש אריתראים, פיליפינים ובני לאומים נוספים ששולפים את הסלולרי ומצלמים את המתפללים רוקדים עם ספר התורה. זה היה סוריאליסטי"(צילום: מתוך "מקדש מעט")

"חשוב גם להבהיר כי בית הכנסת הוא לא רק מרכז פולחני דתי. אני מקווה שתהיה סיעתא דשמיא כדי שהמקום יהפוך למרכז של העצמה. יש לנו כוונה לגייס מתנדבים כדי שבבית הכנסת יקבלו ילדי השכונה שיעורי תגבור במקצועות ליבה, דתיים ולא דתיים.

"מכיוון שיש לי הכשרה משפטית, אני מתכוון לגייס חברים שיעזרו לתושבים להשיג ביטחון סוציאלי וסיוע בדיני עבודה ועניינים אחרים. בין היתר, אני גם בקשר רציף עם גורמי אכיפה כדי לשפר את הביטחון האישי של תושבי המקום. אף אחד לא מצפה לנוכחות משטרה 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, אבל אם אתה מרגיש שיש מישהו מאחוריך – רצוי שיהיה מי שיבוא לעזרתך בעת צרה. כך, תושבי השכונה לא יסתובבו שפופי כתפיים כקורבן בהזמנה, אלא עם גאווה בעיניים כבעל בית בחצר ביתו".

מ"סרוגים" לדרום ת"א

מי שלקח על עצמו אתגר עצום והחליט להפוך את תיעוד בית

הכנסת למסמך טלוויזיוני מרתק, הוא לייזי שפירא, היוצר והבמאי של סדרת הקאלט "סרוגים". יחד עם אילנית באומן הוא יצר סדרה בת שישה פרקים בשם "מקדש מעט", שבכל אחד מהם תיעוד של בית כנסת שבו סיפור אנושי מיוחד.

על השאלה האם לא נמאס לו לתעד את העולם הדתי, ועוד בצורה דוקומנטרית - שפירא פורץ בצחוק: "האמת היא שאילנית באומן, העורכת הראשית של הסדרה, הדליקה אותי על המיזם. הרי אם אתה שם מצלמה בבית כנסת, אפשר לצלם בו כמה עונות של ריאליטי.

"גם הדליק אותי הרעיון של יצירה דוקומנטרית, אחרי שלא עשיתי את זה הרבה שנים. הרעיון שמאחורי הסדרה הוא להנגיש את בתי הכנסת כדי שאנשים יבינו שזה לא רק מקום של דוסים, אלא הרבה מעבר לזה".

"יש הקצנה לשני הצדדים"

על השאלה האם בעקבות הסדרה ניתן לקבוע כיוון שאליו נעה היהדות בישראל, משיב שפירא: "אני לא חושב שאפשר להגיע למסקנה גורפת. אני חושב שכל מי שמדבר על פלורליזם ועל הקצנה, צודק, כי הכל קיים. את זה אני יודע עוד מהתגובות על הסדרה 'סרוגים'. יש הקצנה לשני הכיוונים, וכולם מתלוננים, כי שתי התופעות אכן קיימות".

שפירא מסביר כי כל אחד מפרקי הסדרה, מאיר זווית אחרת של העולם הדתי - והשינויים העוברים עליו. פרק אחד מתעד כיצד הגבאי הוותיק של בית הכנסת בשכונת "כרם התימנים", יוצא בכל בוקר מחדש אל הרחוב, ומנסה בשארית כוחותיו לאתר עשירי למניין שחרית. פרק אחד עוקב אחרי קייס מחדרה, שעומד לפני גיוס וחושש לעתיד בני העדה שיתקשו להישאר מגובשים בלעדיו.

אחד הפרקים צולם בבית הכנסת "אבוהב" שבצפת – ואחר ביישוב

באר גנים, שבו מתפללים מפונים מגוש קטיף. ואילו בנווה דניאל שבגוש עציון, נשים אורתודוכסיות מתעקשות לקיים תפילה דתית על אפם וחמתם של חלק מהרבנים וחלק מבני הזוג.

על הפרק העוסק בבית הכנסת של העדה הגיאורגית בדרום תל אביב, מספר שפירא: "כירושלמי אתה שומע על מה שקורה בדרום תל אביב, אבל אתה לא יכול לחוש את מה שקורא בשטח, עד שאתה לא נמצא שם.

"צילמנו, בין היתר, את הכנסת ספר תורה לבית הכנסת החדש. הצלם הנפלא משה חורי תיעד כיצד התהלוכה רקדה ושרה ברחובות העיר, ומסביב יש אריתראים, פיליפינים ובני לאומים נוספים ששולפים את הסלולרי ומצלמים את המתפללים רוקדים עם ספר התורה. זה היה סוריאליסטי".