פגוש את העיתונות - בבית הקולנוע
בעולם האמיתי העיתונאים אולי נמצאים בדעיכה, אבל בקולנוע הם דווקא זוכים לעדנה מחודשת. שורה של סרטים חדשים מביאים למסך את לוחמי העט והלפטופ, ומהללים את סיפורי גבורתם - ביניהם "ספוטלייט" שמסומן כמועמד המוביל לזכות באוסקר. אז היכנסו לכתבה, יש לנו מה לדווח לכם
דיווח שהתקבל זה עתה: מקצוע העיתונאות גווע. או בהשאלה מהשיר המפורסם של הבאגלז מהאייטיז: האינטרנט הרג את הכתב הבכיר. נכון, אנחנו צמאים לעדכונים וצורכים אותם שניה אחר שניה, אבל עכשיו כשהוא זורם חופשי חופשי וללא תשלום דרך צג המחשב - רבים מאיתנו מרגישים בנוח להחמיץ את מהדורות החדשות בטלוויזיה ולהצטרף רק אחר כך כשמתחיל הריאליטי. והעיתונים? הם בכלל הולכים ונעלמים מעולמנו - בכל העולם. המשבר הזה הוא משבר גלובלי. עיתונאים מוצאים עצמם מחוסרי עבודה או מועסקים בתנאים לא פשוטים. בלי שכר, וכיום גם בלי תהילה.
יש מי שלא שם לב לתהליך העגום הזה של דעיכת הענף - הרי האינפורמציה ממשיכה לזרום דרך הרשת. ויש כאלה שאף מברכים על כך בינם לבין עצמם - בעיקר פוליטיקאים מושחתים, שממש לא צריכים שמישהו יפשפש במעשיהם בעבר, בהווה ובעתיד. בקולנוע, בכל מקרה, ההילה סביב המקצוע ממשיכה לזרוח.
לפחות שלושה סרטים אמריקנים חדשים ומדוברים עוסקים בעבודתם של העיתונאים החוקרים, שסוגדים לאמת, ונלחמים בעוז כדי לחשוף אותה. סרטים שמהללים את הנחישות והאומץ של כלבי השמירה של הדמוקרטיה - לא פחות מחוש ריח טוב, הם חושפים שיניים. "ספוטלייט" של תומאס מקארתי ו"אמת" של ג'יימס ואנדרבילט, שהוקרנו לאחרונה בבכורה בפסטיבל טורונטו, אף מועמדים לאוסקר. "התכנית" של סטיבן פרירס יסתפק בבחירתו לסרט הפתיחה של פסטיבל חיפה השנה. כולם מטבע הדברים מבוססים על סיפורים אמיתיים.
בסרטו הקודם "פילומינה", פרירס הבריטי גולל את סיפורה המדהים של אישה אירית שבנה התינוק נלקח ממנה בצעירותה ביוזמת הכנסייה, ובסיוע העיתונאי מרטין סיקסמית' היא מוצאת אותו מעבר לים בארצות הברית. בעוד שג'ודי דנץ' היתה אחראית על הצד הסנטימנטלי כפילומנה המזקינה, סטיב קוגן מילא את תפקיד המצליף הביקורתי והציני שחקר את סחר התינוקות במנזרים.
"פילומנה" זכה להצלחה עם יציאתו בסתיו 2013 ואף היה מועמד לאוסקר, אולם פרירס כבר יצא לצלם את דרמת הספורט "התכנית", שבמרכזה עומד לאנס ארמסטרונג. לצד ייצוג הדמות המורכבת של רוכב האופניים האמריקני בגילומו של בן פוסטר, הבמאי נותן דגש לעבודת העיתונאי דיוויד וולש (אותו מגלם כריס או'דואד), שהעז לצאת נגד הזרם ולהאשים את כוכב העל של הענף בשימוש בחומרים ממריצים. הטענות שלו הוכחשו, הוא הוכפש, ועיתון הסאנדיי טיימס נתבע והתנצל. אלא שאז התפוצצה הפרשה, ונחשף הסקנדל. ארמסטרונג הפך מאגדה לתרמית עצובה, וולש הפך לאביר האמת.
על אף הישגיו של ארמסטרונג בסבב מירוצי האופניים, בטור-דה-אוסקר ה"תכנית" מאבד תנופה ובמהירות. מי שמסומן כרגע כמוביל של השיירה בדרך לטקס פרסי האקדמיה האמריקנית (שיתקיים ב-28 בפברואר) הוא "ספוטלייט" - דרמה נוקבת מרובת כוכבים שמביאה לקדמת הבמה את צוות כתבי הבוסטון גלוב, שחשפו את תופעת הפדופיליה בחסות הכנסייה הקתולית. פשע מזעזע שמתקיים תחת מעטה סודיות נוקשה, ונחשף אחרי מאבק אמיץ - אלו חומרים חזקים, גם בקולנוע.
מארק רופאלו מוביל את צוות השחקנים בתפקיד הכתב מייקל רזנדס, שהוביל את עיתונאי הבוסטון גלוב בדרך לחשיפת הכמרים הפדופילים שזכו להגנה גורפת מראשי הכנסיה לאורך עשרות שנים. הם כמובן לא התוודו, וגם לא הקורבנות. עורכי דין ופוליטיקאים חלקלקים סתמו להם את הפה. רזנדס ושותפיו הצליחו לחשוף את האמת במקומם, למרות כל המכשולים והאיומים שהציב בפניהם הממסד. מייקל קיטון, רייצ'ל מקאדמס, ג'ון סלאטרי וליב שרייבר מגלמים את לוחמי העט שזכו בפרס פוליצר על עבודתם, בעוד שבילי קרודפ וסטנלי טוצ'י ניצבים מהצד החשוך והחשאי.
ב-1976 כיכב רוברט רדפורד כבוב וודוורד ב"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי. פאקולה - סרט העיתונאים האולטימטיבי ששיחזר את עבודת צמד כתבי הוושינגטון פוסט, וודוורד וקארל ברנסטין (שגילם דסטין הופמן), חושפי פרשת ווטרגייט שהביאה לסילוקו של ריצ'רד ניקסון מהבית הלבן. 40 שנה אחרי ישוב רדפורד למסך בתפקיד מגיש החדשות הוותיק דן ראת'ר בדרמה "אמת", הסוקרת את פרשת "ראת'רגייט" שהביאה לפרישתו ב-2006 בעקבות דיווח שינוי במחלוקת על ג'ורג' וו. בוש.
לצד רדפורד, מככבים בדרמה המסקרנת קייט בלנשט, טופר גרייס, אליזבת מוס, דניס קווייד וברוס גרינווד. הם נחלקים בין העיתונאים הנלהבים בתוכנית "60 דקות" של רשת CBS לבין אנשיו של הנשיא בוש, שמנסים לגונן על שמו הטוב אחרי חשיפת מסמכים שפקפקו בעברו הצבאי במהלך מלחמת ווייטנאם. הפרשה העגומה הזו לא עושה חסד עם התקשורת האמריקנית, שהולכה שולל בעקבות ניירת מפוברקת. זהו צד פחות יפה של העבודה העיתונאית - אבל יש בו ערך רב, בין השאר כדי להמחיש מה גדולים הסיכונים שמעורבים בה, במיוחד בסיפורים הגדולים.
"אמת" מהדהד את "לילה טוב ובהצלחה" מ-2005 המהלל את מגיש CBS משנות ה-50, אדוארד ר. מורו - מורו ורבו של ראת'ר. ב-2005 הוביל ג'ורג' קלוני את הדרמה הנוקבת כבמאי ושחקן המתאר קרב ראש בראש בין מורו (דיוויד סטרייטהרן) לסנטור ג'וזף מקארתי בעיצומו של "ציד השמאלנים" שהוביל. המשדר המונומנטלי שיצרו מורו וצוותו במרס 1954 העמיד אותם תחת לחץ אדיר, אולם נחישותם השתלמה לבסוף כשהפוליטיקאי האלים נתפס במבוכתו. אגב, בצוות השחקנים - בין קלוני לרוברט דאוני ג'וניור - נכלל גם אחד שמו מקארתי, תומאס מקארתי. עשור לאחר מכן ביים כאמור את "ספוטלייט".
סיפור מפוברק זה אולי הסיוט הגדול ביותר של עיתונאי רציני. מייקל פינקל חשב שהוא כזה לפני שהודח מהניו יורק טיימס ב-2002 בגלל עיוותים בכתבתו על עבדות באפריקה. מצחיק, אבל הפרשייה המוזרה אליו השתרבב בלי כוונה לאחר מכן היתה מופרכת הרבה יותר ועדיין אמיתית, והיא הבסיס העלילתי של המותחן הפסיכולוגי "סיפור אמיתי", שיצא השנה לאקרנים. פינקל (בגילומו של ג'ונה היל) מגלה כי רוצח נמלט בשם כריסטיאן לונגו (ג'יימס פרנקו) התחזה אליו. סדרת המפגשים ביניהם בכלא העלתה וידויים בדויים וקרב מוחות טעון שנסקר בספרו של פינקל, שעובד לקולנוע על ידי הבמאי רופרט גולד.
יחסים אינטימיים קצת יותר סימפטיים בין מרואיין למראיין מובאים למסך בדרמה "End of The Tour" של ג'יימס פונסולד. גם פה יש לנו עיתונאי כוכב מהניו יורק טיימס, ושמו דיוויד ליפסקי. ג'סי אייזנברג מגלם אותו כשהוא כתב מתחיל במגזין רולינג סטון, המתלווה ב-1996 לסופר המוערך דיוויד פוסטר וואלאס (ג'ייסון סיגל) במהלך מסע קידום ספרו החדש. בין השניים מתפתחים יחסי אמון, ומהפתיחות הזו יוצאים וידויים על התמכרות כמו גם אמירות פילוסופיות שונות. 12 שנים לאחר מכן וואלאס התאבד, והזכרונות לגבי הזמן המשותף שלהם עולים מחדש אצל ליפסקי שמחשיב עצמו למקצוען, אך גם לחבר.
כשאריק אינשטיין שר בזמנו "איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי", הוא כיוון להולכי רכיל ערמומיים ולא לאנשים כמו גארי ווב. עם זאת, הכתב האמריקני הלוחמני של העיתון סן חוזה מרקורי ניוז בוודאי לא נהנה משינה ערבה בשנות ה-90. ובאמת, איך אפשר להירדם כשאתה יודע כשה-CIA כולו פועל להכפשתך ולסילוקך מהנוף. זה קרה בעקבות סדרת התחקירים שפרסם על מעורבות רשויות הביטחון האמריקניות במימון המורדים בניקרגוואה באמצעות עסקי סמים.
ראשי ה-CIA כמובן הכחישו, ואף הגיבו בהתנכלות לעיתונאי שלבסוף התנדף מהנוף, וב-2004 שלח יד בנפשו. בהשראת סיפור טרגי זה, הבמאי מייקל קואסטה יצר את "הרוג את השליח", ובו ג'רמי רנר מגלם את ווב ברגעי ההתעלות עם הגילויים המסעירים, ובנקודות השפל המפחידות עבורו והמטרידות עבורנו כאזרחים. לצד מלחמתו הצודקת למען האמת וחשיפת החורים השחורים בהתנהלות הממסד, אפשר לזהות גם חורים שחורים באישיותו. כנראה זה מה שנדרש מלוחם נחוש ואמיץ שמקדיש חייו למשימה באופן כמעט לא שפוי. כזה שגם השפיע לרעה על חיי המשפחה הרעועים שלו.
סרטי העיתונאים שיצאו בשנה האחרונה ממשיכים את מורשתו של "כל אנשי הנשיא" מ-1976, שהמחיש לכולם עד כמה חשובים הם העיתונאים ככלבי השמירה של הדמוקרטיה - בטח אלה עם חוש הריח המפותח. גם כשהם מרוסנים, ולא יכולים לנשוך, לפעמים די בנביחתם כדי לעורר את תשומת לב הציבור. אל המורשת הזאת הצטרפו "פרוסט/ניקסון" של רון הווארד (2008) בו משורטטת מחדש פרשת ווטרגייט בראיונותיו של ניקסון המזדקן (פרנק לנג'לה) לדיוויד פרוסט הבריטי (מייקל שין). כל אלה הם גיבורים בחליפה, חמושים בעט, מכונת כתיבה או לפטופ - ועדיין, לוחמים אמיתיים.
בחזית המסך
הפניית המבט של הקולנוענים אל אלו שמנהלים את הקרבות שלהם מאחורי הדסק, היא שינוי כיוון ביחס לסרטים שהוקדשו לכתבי השטח ובמיוחד הצלמים, ששמו את חייהם בכפם. ממש כך. יש לא מעט דוגמאות לעלילות המתח והאקשן, וגם הזוועות, שנישאו על עבודתם של עיתונאים אמיצים שיצאו לאזורי מלחמה.
לצד עלילות בדויות אך ריאליסטיות בסרטים עטורי שבחים - כמו "שנה בצל סכנה" של פיטר וויר מ-1982 (בכיכוכבם של מל גיבסון וסיגורני וויבר), המתרחש על רקע המרד בקיסר סוהרטו באינדונזיה, או "סלבדור" של אוליבר סטון מ-1986 המתרחש במהלך מלחמת האזרחים באל סלבדור - בלט סיפורו האמיתי של סידני שנברג כפי שהובא ב"דמעות של שתיקה" של רולנד ג'ופה מ-1984. בסרט המצמרר, שהיה מועמד לשבעה פרסי אוסקר (וזכה בשלושה), מגלם סם ווטרסטון את העיתונאי האמריקני שסיקר את זוועות המלחמה בקמבודיה תחת שלטון פול פוט.
מלחמות וקונפליקטים אף פעם לא היה חסר בעולם, גם לא משוגעים שיצאו לסקר אותם מקרוב (ביניהם גם ישראלים כמו רון בן ישי, איתי אנגל וצדוק יחזקאלי). למשוגעים הללו, כמעט שכחנו, יש גם משפחה, ולעתים היא זו שעומדת במרכז. ב"27 פרחים" של אלי שוראקי מ-2001, שרה לויד (אנדי מקדאוול) יוצאת לשדות הקטל בקרואטיה כדי למצוא את בעלה זוכה הפוליצר הריסון לויד שנעדר ונחשב למת. "בכוח הלב" של מייקל ווינטרבוטום מ-2007 זוהי מריאן פרל (אנג'לינה ג'ולי) שיוצאת לאתר את בעלה העיתונאי היהודי דניאל פרל שנחטף בפקיסטן ובסופו של דבר נרצח על ידי טרוריסט מקומי.
מול גבורתם של העיתונאים בחליפה ואלו שבשכפצ, יש גם את אלו הסמויים שמפיצים מידע בהחבא, מאחורי כינויים בדויים ברשתות החברתיות. בעיני רבים הם נחשבים לשטינקרים ופחדנים, בעיני אחרים לקדושים של ממש. אוליבר סטון למשל הצהיר בעבר על הערצתו לאדוארד סנואדן שחשף מידע סודי מתוך השירותים החשאים בארצות הברית והפך לפושע נמלט, וכביטוי להערכתו גם יזם ביופיק המוקדש לו.
הסרט "סנואדן" יצא במאי 2016 בכיכובו של ג'וזף גורדון לוויט - בהשראת האדם עצמו שמסתתר כיום במוסקבה, ויצטרף לסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר "CitizenFour". ממזר לא אהוב אחר מהזן הזה, מייסד וויקילינקס ג'וליאן אסנג', זכה לככב על המסך הגדול ב"רשות החמישית" של ביל קונדון. בנדיקט קאמברבאץ' זכה לגלם את הטיפוס המפוקפק שהשניא את עצמו על שותפיו וגם על הרשויות, אבל פתח לנו צוהר לאינפורמציה חסויה ורלוונטית ביותר לחיינו. כמו שמערכות העיתונאים נראות בימים אלה, ככל הנראה שזה מה שצפוי לנו בעתיד. העיתונאים יעבדו באינטרנט, ואנחנו נזכור אותם בסרטים.
