בבל זה כאן: מדברים עברית ולא מבינים זה את זה
מה מקשר בינינו, בין האנשים החיים כאן בארץ, האם זו השפה או החוויה השורשית בעלת המורשת שהחדירו בכולנו? גל גבאי והרב בני לאו, ראשי מיזם 929, בדו-שיח לרגל השנה החדשה על העבר שחיבר אותנו, ההווה שקורע אותנו זה מזה ותהיות לגבי העתיד לבוא, ואיך התנך מתחבר להכל
בשיתוף מיזם 929
גל:
החוויה שלי כעיתונאית המנווטת בין חבלי ארץ, בין חלקים וחלקיקים בחברה בישראל היא שדווקא למדינה הנמנעת מסימון מוכרז על גבולותיה, יש גבולות פנימיים צרובים וברורים. גבולות המפרידים בין חוויות חיים שונות בתכלית, לעיתים מרחק של רחוב מפריד כמו מרחק שנות אור. קיומים נפרדים המתנכרים זה לזה.
מה הקשר בין העבדים במצרים לעבדים שאנחנו היום? היכנסו למתחם מיזם 929
השאלה איך "נפרמנו" כך, מעסיקה אותי. לעיתים ההקשר הוא מבנים כלכליים, לעיתים מאבקי כוחות על מי יקבע כאןואולי מעולם לא היינו מחוברים והניסוי לרקום קולקטיב עם עבר הווה ועתיד משותפים כשל? מה באמת מחבר ביני לבינך הרב בני? האם זו השפה העברית שמחברת בין הקרעים? די בה כדי לקשור בינינו אם היא רק מילים אבל לא הבנה עמוקה?
החוויה שמטרידה אותי היא שבבל זה כאן. שאנחנו כולנו מדברים עברית, אבל ממש לא מבינים זה את זה. איננו חולקים עולם מושגים או תרבות משותפת ואפילו לא אינטרסים משותפים. ובזמן הזה נדמה לי שאפילו חדלנו להתעניין והסתפקנו בלהסתייג זה מזה.
אז איך נריב בלי הבנה אמיתית? בלי עומקה של שפה שהיא יותר מאוסף מילים. איך נריב נתברר נצמח נבין ננוע אם חדלנו להבין או לרצות להבין?
הזמנת אותי לברר ולהתברר גם לעצמי דרך "בראשית". לרקום שפה ועולם מושגים ואולי לחלוק יסוד תרבותי לאורו של הספר הראשון. ללמוד יחד את התנך, לצלוח פרק אחד בכל יום ודרך העיסוק הראשוני ההיסטורי בחוויה האנושית להתחיל לדבר.
מאז תחילתו של המסע שלנו, שאמור להפקיע בעלות ולהחזיר לכלל את נכסי התרבות, מתברר שיש כלל שחדל להתעניין בו ואחר שמסתייג.
מה עשתה הריבונות ליהודיות ?
בני:
את נוגעת בעצב הפתוח שבגללו יצאתי למסע הזה בשביל התנך, או ליתר דיוק בשבילי. ילדותי עברה בשכונה רמת-גנית מעורבת, שכללה גוונים רבים של שותפים לתנועה הציונית. לא היו בה חרדים ולא היו בה בני מיעוטים שאינם יהודים. אני זוכר הרבה דבק עם ילדי השכנים שאיתם שיחקתי סטנגה.גדלתי ועברתי ללמוד בישיבה ואז נפרמה החבילה. התרחקנו ואיבדנו קשר. הסביבה שלי הפכה להיות הומוגנית
לא רוצה להיפגש עם השכנים הישנים רק בזמן של חדרים ממוגנים. רוצה להיפגש במרחב של חיים אקטיביים שיש בהם תוכן של ממש ולא רעידות לב משותפות. חיפשתי את הדבק הראשוני, זה שהביא את הדורות שלפניך ואת הדורות שלפני לחלום על אותה ארץ חמדת אבות, שבה יתגשמו כל התקוות.
את שואלת מה מחבר? יש לנו סיפור משותף. הוא לא מתחיל במאה שעברה כי דווקא אז הוא לא היה משותף. הוא מתחיל בימים קדמונים. לימדו אותי בצבא בשיעורי ניווטים שכשאתה מתברבר, יש רק דרך אחת להתקדם. לחזור לנקודה האחרונה שבה התמצאת וממנה להתקדם. לנקודה הזו אני חותר. בשביל זה אני כאן, בשביל התנך, בשבילי, בשבילנו.
גל:
בבחירות האחרונות, בתקופה שקדמה להן, ובוודאי אחריהן, הבנתי שהקטגוריות הממיינות אותנו, הישראלים חוטאים לזהויות המורכבות ההיברידיות המגוונות והמרתקות שמתהוות כאן. וכשכל הבתים הפוליטיים מוגבלים לקטגוריות הללו, וגם השיח מוגבל להן, ברור לי למה מתקשים כל כך הרבה ישראלים להרגיש בישראל בבית. שייכים. מחוברים.
בני:
אצלי זה התחיל קצת לפני הבחירות האחרונות. אני מרגיש בכל מקום "מקוטלג" עם הכיפה על ראשי והתואר "רב" המתגלגל על פיות חלק מהאנשים כסימן לזהות של ה"אחר". הקטלוג הזה נועד לא למיין אלא להפריד, להכניס למגירות, לשמור על החומות של ההפרדה כדי שהגדר הטובה תייצר שכנים טובים.
ככה בונים חומה אך כך הורסים משפחה.
אני לא רוצה להישמע דביק מדי, אך ממש משוכנע שההזמנה שלנו את כל חלקי הקטלוג להצטרף למסע בא כדי לשבור או לפחות לסדוק את אותה חומה. אני בטוח שככל שנתקדם בשביל ונצבור חוויה של מסע משותף, אחד אך לא אחיד, יתגבר האמון ויתנפץ הניכור.
גל:
אולי החיפוש במקור, בישן בקדום, הוא ראשית, והנה דרושה לנו התכתבות עדכנית. אולי זה זמן היסטורי לעדכן? גם ארון
הספרים האקדמי חסר ומתקשה לאתגר ולחשוב את ההווה והעתיד, בטח ובטח להתכתב עם הציבור באופן חיי ומזין.
כולם מקוטלגים. אז מי השייך? הקטלוג הזה, למה הוא נאמן?
מי מתעקש להחזיק בו במתכונתו הלא רלוונטית?
האם מנסחיו מוגבלים בפיענוח המציאות או שחפצים הם להגביל ולצמצם את הקטגוריות הממיינות לנוחות המשחק הפוליטי המשאיר את הכח והבעלות בידי המחזיקים הנוכחיים. לשמר את יחסי הכוחות?
הרב בני, דאגה ואף אימה אוחזת בי כשמתגנבת המחשבה שסבתא חנה צדקה. יהודים לא יודעים להיות רוב. אולי לא נועדנו לריבונות. אולי היא שהשחיתה את ערכי היסוד הסיתה אותם לטובת השליטה?
אולי הפיתוי לבחור בכברת ארץ על חשבון דמותה של ארץ הוא שהעלים את הזיקה מהכלל אותו אנחנו מבקשים לקרב.
בני:
אין לי ספק שסבתא חנה צדקה בטווח הקצר אך לא בטווח הארוך.כל אחד והסבתא שלו. לאמא שלי קוראים חנה ולאמא שלה שרה. אמא שלי עלתה לארץ בלהט ציוני, נטשה את כל משפחתה הביולוגית באנגליה, התחתנה בארץ לשריד שואה והתחילה את חייה. לא היה לה קל, בלשון המעטה.
באחד הביקורים של סבתא שרה בארץ, אמא השמיעה אותות מצוקה. סבתא אמרה לה באהבה: 'את עכשיו נוטעת את העץ שלך. שליחת השורשים - מלאכה קשה ואפילו מענה. אבל יום יבוא ותראי ענפים נושאי פרי. אז תדעי שהעץ שלך נטוע לתפארת'. סבתא הסתלקה מזמן מהעולם ואמא רואה איך הנינים שלה גדלים בארץ מושרשים בעומקי זהותם.
לא, לא לימדו אותנו ריבונות.
לימדו אותנו לשרוד כמיעוטים ולחיות חיי פחד מפני השליט. את סוד האדנות אנו לומדים בדרך קשה. אבל לומדים. השורשים שלנו מעמיקים והענפים מקבלים גובה. צריך סבלנות ובעיקר עקשנות, לא להרפות ולא לתת למזיקים להשתלט על השורש המחפש את המעיין. התנך בשבילי הוא אחד המקורות ללמוד את סוד הריבונות היהודית – על הקשיים והכשלים שבו.
גל:
הרב בני, אבל מה אם להכות שורש הוא לא העיקר? מה אם השורש לא משאיר לעצים אחרים לצמוח לצידו? מה לו לבדו במרחב לעץ הזה?
וחנה שלי סחטה את הטקסט היהודי כדי ללמדני דרך ארץ כבסיס לקיומי. והנה דרכה של ארץ זו לא דומה לזו שחלמה ושאפה אליה סבתי.
האם אבדה לה הדרך ?
פגשתי לאחרונה צעירה מרשימה עם לב של סבתות. בת 24. לוחמת בצבא תיקון עולם. מצאתי בלבה תקווה. תפקידו של הדור שלה, היא אמרה, לבנות ארץ שהורי הוריה הקימו.
"הם הקימו, חובתנו לעצב ולבנות ולממש את ההבטחה".
ואני שואלת איך נלמד להיות רוב ? איך בונים מדריך להיות רוב? הרי אנחנו רוב עם תודעת מיעוט או לפחות תרבות מיעוט. אולי כל תכליתה של התודעה הוא לשמר מצב של הישרדות. הישרדות היא אם ההצדקות לאי צדק. הישרדות שוחקת ערכים. להיות רוב זה לקחת אחריות ולפעמים גם להיות אשם, הבשלנו לזה?
בני:
אני מציע שנישאר עם השאלה הקשה שהצפת כאן. במסע המשותף שלנו, בשביל התנך, אנו עוברים מספר יהושע לשופטים. מעם עבדים שהתנחל בארץ ומיד חזר והתפרק לשבטיו. אולי נצליח לברר את השאלה שלך דרך החוויות שלהם. בטוב תליני וברחמים תקיצי.
- מיזם 929
- תנך כפי שלא הכרתם
לפנייה לכתב/ת 
