מופע שואה וטיפול בפחד בפסטיבל עכו
ההצגה "יאבלק" עוסקת בפחד ובמלחמת ההישרדות - מהעבודה בסדנת יזע ועד הסוף המר, בעוד ש"פרלשטיין" בועטת בכולם בסאטירה שנפתחת עם מחנות ריכוז. פסטיבל עכו החל עם הפקות מסקרנות, גם אם לא חפות מבעיות
"יאבאלק": מתעכלת לאט
"מה יוצא מן המים, מה נשאר על החוף", שרות דמויות מחוקות בין כתלי חלל הרפקטוריום שבאולמות האבירים בעכו. הן התת מודע, הזיכרון הבין דורי, צל העבר. שכבות על שכבות בנויה ההצגה, "יאבאלק", שיצרו במשותף אביגיל רובין ויואב ברתל. כמו הפחד, הסיבה והמסובב של ההצגה, היא חידתית, פתיינית, לא פתורה עד הסוף ומתעכלת לאט.
כמעט בלי מילים בונים השחקנים, סטודנטים בסטודיו לאמנויות הבמה בחולון, עולם שלם שיש לו שפה משלו, תנועתית, צורנית ותוכנית. הגוף והפנים מספרים את סיפורה של כל אחת מהדמויות ויש בהם פחד וחמלה, רוך וכעס, תיעוב ואהבה. הם סיפורו של הפרולטריון הנרמס, הם נתוני הסטטיסטיקה, הם "העם", הם אלה שבסופו של יום משלמים את המחיר.
הדמויות מנסות לשמור על כבודן האבוד במלחמת ההישרדות, אבל נחנקות מהחלטות שרירותיות של בעלי ההון, מניעי גלגליו של הקפיטליזם החזירי. האלגוריה ברורה. הפרק הזה ייגמר באסון. גם סופו של הפרק הבא כתוב בתחילתו. כמו במצב ביניים של נים לא נים, זולגות הדמויות שהכרנו אל הפרק הבא שכל כולו מדבר בתנועה. במרכזו זוג רקדנים – גבר ואישה – הם רוקדים מולם/מולנו סיפור אהבה שמהדהד מהפרק הקודם ונגמר בתאונת דרכים קטלנית ומוות.
שילוב בין רקדנים מקצועיים לשחקנים על במת תיאטרון מועד בבסיסו לפורענות. ברוב המקרים, וגם כאן במידה רבה, התוצאה אילוסטרטיבית ומאולצת. אף על פי כן הרקדנים רן בן דרור ועדי פז מצליחים לייצר המשכיות ומנסחים בתנועה, גם אם לפעמים מגומגמת, את שורשי הפחד והחרדה.
בסופו של יום "יאבאלק", (שיבוש של 'יאבלה', קריאה שמושמעת כשמשהו מפחיד מתרחש), היא הצגה נוגעת ללב עם פוטנציאל אדיר שחסרה יד עורך ודרמטורג. בעוד הפרק הראשון קוהרנטי, שלם ומבריק, השניים העוקבים נשארים בגדר קונספט לא פתור. זו הפקה מסקרנת שזקוקה לזמן כדי להתפתח עד לקצה גבולות האפשר שלה ולגלות את עצמה. ראוי שיהיה לה המשך גם אחרי שתאלם תרועת הפסטיבל.
"פרלשטיין": צינית ואפקטיבית
על משבצת ההפקה החצופה בין הצגות התחרות בפסטיבל השנה יושב "פרלשטיין", מופע השואה ההיתולי של דפני פרלשטיין. את פני הבאים מקבלת גרסת הניאון של שלטי הכניסה למחנות הריכוז הנאציים. גרם מדרגות ובסופו דלת שנפתחת לאט, אור חזק ועשן ומוזיקה דרמטית שמלווה צללי דמויות שיורדות בזו אחר זו כמו בתצוגת אופנה.
בהצגה שבתוך ההצגה פרלשטיין מוכרת לקהל קולאז' של פרשנויות פסבדו אמנותיות לשואה, אחת מופרכת מהשנייה. אמנים בינלאומיים נאספו לטובת האירוע שרקחה. אמן ספוקן וורד, ישראלי לשעבר שפועל תחת שם הבמה דורה אלכסנדר, רקדנית ספרדייה קפריזית ותלושה מהמציאות, סטודנטית למשחק שהולכת לאיבוד בתוך תרגיל, אמנית מיצג הונגריה שאימצה את השם אנה פאנק, כלאה את עצמה בארגז עד למימושו של שלום עולמי, מעצב במה ותלבושות שבדי שיתחפש למגן דוד צהוב על אסיד ומבקש מקלט מקונגו שישיר את "התקווה" במדי האסירים המפוספסים במחנות, הם חלק מהדמויות או משתתפי האירוע שיוצא משליטה.
גם אם לא מדובר בהפקה אלטרנטיבית שמאתגרת את השיח התיאטרוני, יש באירוע הזה מבט ישיר ורענן על אמנות ופרות קדושות כמו השואה. ההצלחה הגדולה של הפרויקט המבלבל הזה, שבו הצופה הולך לאיבוד בסבך ההפוך על הפוך, היא בהצגת יוצרים לכאורה לא מודעים לעצמם באופן כל כך מודע לעצמו. גם בהצגה הזו יד דרמטורגית יכולה היתה לדלל ולדייק את המסרים הפדגוגיים לכאורה שחוזרים ומסבירים את עצמם שוב ושוב.
