הפרטת הטבע

ההסכם האחרון בין הממשלה "המוותרת" על מימון רשות הטבע והגנים ומוסרת את "הנטל" לקרן הקיימת לישראל, מעורר תמיהות רבות. חלקה של המדינה במימון פעילותה של הרשות עמד בשנים האחרונות על סכום של 191 מיליון שקל, סכום לא גבוה, לכל הדעות, אשר אמור להספיק להגנה וטיפוח כל השמורות והגנים בישראל.

כעת, הממשלה ויתרה גם על תפקיד זה, הצמידה אקדח לרקתו של הארגון הציוני הוותיק, והודיעה שאם לא יממן מיזמים ממשלתיים שונים, תלאים את כספיו בחוק ההסדרים. כגוף בעל זהות ירוקה, החליטה הקרן הקיימת לייעד חלק מהכספים, לפחות, לאפיקים אקולוגיים, ועל כך יש לברך אותה. לעומת זאת על המהלך של הממשלה קשה לומר מילים טובות.

ממש באותם ימים שבהם חתמה הממשלה על ההסכם עם הקק"ל, הארגון הבינלאומי לשמירת טבע ה-IUCN, העוקב אחר מינים "על סף הכחדה" בעולם קבע כי הצבי הארץ ישראלי הינו מין המאוים בהכחדה. ההכרזה לא היתה צריכה להפתיע, שכן הצבי מהווה סממן למצב הטבע בישראל כולה.

בדו"ח בשנת 2014 החברה להגנת הטבע סיכמה את התמונה הקודרת: "83% ממיני הדו-חיים בישראל מצויים בסיכון, כמו גם 60% ממיני היונקים, 35 ממיני הזוחלים, 23% ממיני העופות המקננים, 23% ממיני דגי המים המתוקים ו-30% ממיני הצמחים האנדמיים לישראל. הסיבות העיקריות להכחדת מינים הן ציד, אבדן בתי גידול והרעלות".

צבי בהרי ירושלים(צילום: גיא אסיאג)

במקום להבין שמדובר במשבר משמעותי המחייב התגייסות ממשלתית וציבורית כאחת, בחרה דווקא הממשלה להתחיל בתהליך של הפרטת שמירת הטבע בישראל. בדומה לנסיגתה מאספקת שירותים חברתיים מגוונים, הממשלה שוב הודיעה, בריש גלי, שאין היא מעוניינת לתקצב את הפעולות הנחוצות לשמירת הטבע בישראל. הרי זה זמן מה שרשות הטבע והגנים נאלצת להגדיל את הכנסותיה מדמי כניסה לשמורות משום שהמימון שלה בתקציב המדינה אינו מספק לפעולות הבסיסיות. הממשלה הנוכחית הלכה צעד נוסף והודיעה בפועל על הפסקת המימון של הגנת הטבע בישראל.

בקרב הקהילה הסביבתית, קולות רבים הביעו את תסכולם במתקפות נגד הקרן הקיימת, אותה האשימו בניסיון להשתלטות. אין שחר לטענות אלה. הממשלה כופפה את ידה של הקק"ל להתחייב לממן פעילות למען הקמת תשתיות בנייה, וקק"ל מצידה בחרה שחלק מן הכספים לפחות יופנו דווקא להגנת הטבע.

"שלמת בטון" בהרי ירושלים

את השאלות הקשות צריך להפנות לממשלה ובעיקר למפלגות השונות המרכיבות אותה. למעט אולי גלעד ארדן, השרים להגנת הסביבה לדורותיהם הגיעו לתפקיד נטולי רקע ומחויבות לנושא. אולם עד מהרה, רובם הפנימו את היקף האתגרים והצורך לשמש סנגורים בלתי מתפשרים למען בריאות הציבור ושמירת הטבע.

למרבה הצער, הפעם התופעה היא הפוכה: הכללת השר להגנת הסביבה בדרישות של מפלגת "כולנו" במו"מ הקואליציוני לא סימנה מודעות ירוקה לחשיבות מדיניות סביבתית נחרצת. השר כחלון העדיף להבטיח לעצמו שקט תעשייתי בקידום תוכניות הפיתוח והדיור שלו ולכן פעל למנות לשר הגנת הסביבה את אבי גבאי, ללא כל רקע בתחום. תפקידו בכוח היה ברור - להבטיח שהמשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים הכפופים לו, לא ישמשו אבן נגף בדרכו של שר האוצר בכיסוי ישראל "בשלמת בטון ומלט".

בין התוכניות שמקדם מנהל התכנון הכפוף לשר כחלון היא תוכנית לבנייה בהיקפים אדירים על היערות העוטפים את ירושלים ממערב. תוכניות הבנייה המכונות ספדי ב', משתרעות על שטח של כ-18 אלף דונמים, (ללא הכבישים והתשתיות שידרשו כדי לחבר את אזורי המגורים הללו לבירה). העלויות האדירות שתהיינה כרוכות בהקמת הישובים החדשים, תבואנה, כמובן, על חשבון חיזוק ירושלים מבפנים. במקום לנצל את העתודות הזמינות בתוך העיר, אשר על פי ההערכות עומדות על 60,000 יחידות דיור, מעדיף כחלון לכרות עצים ולהביא להרס בתי הגידול הייחודיים סביב הבירה.

במצב דברים זה צריך היה לברך על כך שהקרן הקיימת מוכנה ומזומנה להיכנס לחלל שהשאיר השר להגנת הסביבה. אבל הקרן הקיימת היא בסופו של יום תאגיד ציבורי ולא רשות ממשלתית. תקציבי הקק"ל לא היו צריכים בשום אופן להחליף את התקציב של המדינה, אלא לכל היותר להוות תוספת מבורכת ודרושה לתקציבים הזעומים בין כה וכה.

מי אחראי על הטבע?

אין ממשלה בעולם הנאור שבחרה להעביר אחריות על משאבי הטבע והסביבה של המדינה לגורם לא ממשלתי. הדבר קרה בכמה מדינות מתפתחות. למשל בירדן, שם שמירת הטבע היא באחריות ארגון לא ממשלתי. אבל החזון הציוני חלם על מודל אחר: הקמת מדינה עם שלטון ש"יגאל" ויטפח את הסביבה שהוזנחה במשך שנות אלפיים ושיביא ברכה לארץ ישראל.

במהלך הדיון על הקמת רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים בראשית שנות ה-60, עלתה שאלת מימון הרשות החדשה. ראש הממשלה דוד בן גוריון התנגד אז בתוקף למימון על ידי גביית דמי כניסה ודרש מימון במסגרת תקציב המדינה.

 לשיטתו, לאזרחי ישראל זכות בסיסית לגשת למקומות הכי נפלאים בארצם ללא תמורה. כמו כן, חובתה המוסרית של המדינה היא להבטיח מימון הולם לשמירת הטבע ונופי הארץ.

באותם ימים התל"ג של מדינת ישראל עמד על כ-1,400 דולר לנפש. למרות זאת הממשלה מצאה את המשאבים לממן את שמורות הטבע בישראל. מאז התקדמנו מבחינה כלכלית. לעומת זאת, מוסרית, יש כנראה נפילה גדולה. עמדת ממשלת ישראל בעניין מימון רשות הטבע והגנים מצביעה על אובדן ערכים ואובדן דרך. אם המגמות תמשכנה, היא גם תביא לאובדן הסביבה הטבעית הנפלאה שמימי קדם אפיינה את ארץ ישראל - ארץ הצבי.