לכולנו יש מה להפסיד

המחבלת שורוק דוויאת

זאת שורוק דוויאת. המחבלת בת ה-18 שדקרה את דניאל, שירה בה ונטרל אותה.

היא למדה בפקולטה לחינוך שבאוניברסיטה הנוצרית בבית לחם במטרה להפוך למורה להיסטוריה וגיאוגרפיה.

אני מסתכלת על עיניה הגדולות שבתמונה, ולא עולים בי כעס או שדי נקמה;

רק עצב כבד.

אני רואה בת אדם, כמעט בת גילי, בגלגול אחר יכלה היא לחיות את חיי ואני את חייה, ביקום מקביל יכולנו להיות חברות הכי טובות ולהעביר זו לזו סודות כמוסים על פתק מקומט בכתה.

כמה משוגע צריך העולם הזה להיות, כשבו בחורה כל כך צעירה, ילדה יפה שחלמה להפוך דווקא למורה שבידיה הכוח האולטימטיבי לשנות את העתיד, מחליטה לזנוח את דרך החיים שהובילה אותה אל בחירות כמו מקצוע ההוראה, ובאמצעות פוסט בפייסבוק לבקש מאוהביה שלא יבכו עליה, כי היא בוחרת במוות.

בוחרת בנסיון רצח נתעב של איש או אישה אקראיים שבהם תנסה לזהות מאפיינים פיזיים יהודיים, אלוהים או אללה יודע מה זה אומר, כי הרי כולנו דומים; בני דודים או מה.

בוחרת לרצוח אבא כמו אבא שלה, או נערה כמו אחות שלה, או לייתם כמה ילדים, כאלה כמו שאולי פעם חלמה שיהיו גם לה.

הגרלת דמים שאין בה חמלה וכולה ייאוש אכזר ואובדן עמוק וצער.

אני שואלת את עצמי

אם היה לה איזה מישהו

שגרם לזמן שלה לנוע קצת לאט יותר בכל פעם בה הביט בה,

אם היה חג מסוים שציפתה לו בכל שנה כי אהבה את המאכל המסורתי ואת החיבוקים עם המשפחה,

אם נהנתה מהרוח לפנות ערב, זו הקרירה שמגיעה בדיוק בעונות המעבר,

או רצתה להתחתן,

ופנטזה על השמלה שתלבש,

או חיכתה לקוביית שוקולד אחת שהרשתה לעצמה בסוף כל יום.

-אם היו לה דברים לחיות בשבילם, רגעים להיאחז בהם ובתקווה אחרת.

כשאני הייתי בת 18 רציתי לטרוף את העולם. היו לי מטרות גדולות וחוצפה כזו שמשוכנעת שכולן יהיו שלי.

אני חושבת

ועונה לעצמי

שמי שמעדיפים את המוות על פני החיים, ועוד שמים בו ערכים נעלים,

הם אנשים שמרגישים שאין להם מה להפסיד.

ומצב שבו חיים בינינו אנשים שאין להם מה להפסיד, הוא המצב הכי מסוכן שאנחנו יכולים לייצר לעצמנו.

ערב שבת

ואני לא מתכוונת לצאת מהבית ולקפץ בין אוטובוסים כמו שאני רגילה;

אני מפחדת.

סופרת את מניין מתינו היקרים שלא ישובו עוד, ביניהם גם כמה מחבריי האהובים שהלכו לי, ומפחדת.

חושבת על יקום מקביל, ועל גלגולים אחרים, בהם כל חיילי המשחק הדפוק הזה מתערבלים ומתבלגנים ורוקדים שלובי ידיים, תופסים זה את מקומו של זה,

ורוצה להתחפר בתוך הפוך ולא לצאת

עד שיבוא על הארץ הזו

קצת שקט

ויהיה לכולנו

הרבה מה להפסיד כאן.

הכותבת היא עיתונאית. הפוסט פורסם בדף הפייסבוק של ספיר ניסני