למה הכדורגל הישראלי זוחל כבר 45 שנה?
לפני בחירת המערך והיכולת הטכנית, הנבחרת של גוטמן קרסה בעיקר בגלל היסודות האתלטיים הרעועים של שחקניה. כשתקציב איגוד האתלטיקה של קפריסין הקטנה גדול פי 5 מזה של ישראל, לא צריך להתפלא שאנחנו לא מגיעים לשום מקום. אבינעם פורת על הקשר בין מלכת הספורט לענף הפופולרי בעולם
הכדורגלן הישראלי, למעט בודדים בהיסטוריה, נופל בתכונות האתלטיות מול המהירים והעוצמתיים, שחקני הנבחרות הגדולות. זו הסיבה שכישלוננו אינו בודד, אלא תופעה מתמשכת בכל קמפיין עולמי ויבשתי למעלה מ-40 שנה. כך קרה גם הפעם.
המדהים הוא שאפילו המאמן אלי גוטמן והמאמן בעבר, הפרשן שלמה שרף, לא הזכירו באופן תמוה בניתוחי הכישלון את הנחיתות האתלטית של השחקן הישראלי. את גוטמן אפשר אולי להבין מכיוון שנקט באסטרטגיה של לא לדבר נגד שחקניו ולהימנע מתירוצים, אבל מדוע שרף, שאימן את הנבחרת 8 שנים ומכיר טוב מכולם את המצב, בחר להתעלם ולהיאלם? שיטה זו או אחרת של משחק עליהן הרבו לדבר היא רק 50 אחוז מהבסיס שאותו חייבת כל נבחרת וקבוצה כדי להיאבק על ניצחון. 50 האחוזים הנותרים שייכים למהירות, פיזיות ואגרסיביות - החבילה המושלמת, שבלעדיה גם התבונה והמחשבה עלולים ללכת לאיבוד.
מצחיק לנסות ולהשוות את התפוקה של ערן זהבי ומכבי ת"א כולה בהשוואה לתפוקתם בנבחרת. מול קבוצות שהולכות במגרש כמו בליגה הישראלית הרבה יותר קל. לעומת זאת, כאשר מולם מתייצבים טייסים אנושיים מהנבחרות היריבות, העסק הופך למסובך יותר. על הדשא זה נראה כאילו ניתנה לזהבי וחבריו הצהרה: אין כניסה! הכדור פשוט נמנע מלהגיע אליהם ברוב דקות המשחק. אני מקווה שמוטי איווניר, פרשן המשחק מול קפריסין, מצטער על השטות שלו בתחילת המשחק, כשאמר משהו בסגנון: "רואים שאין שמירה על זהבי ודאבור". מהר מאוד זהבי ודאבור נחסמו.
לא במקרה בחרתי להקדיש את מדור האתלטיקה השבועי, באופן חד פעמי, לנבחרת הכדורגל. ביקשתי להראות מה משמעות האתלטיקה בכדורגל ובעצם כמעט בכל ענפי הכדור הנוספים. כשאני רואה הגרלת קמפיין זה או אחר, המחשבה הראשונה נודדת לשאלה באיזה מצב אנחנו מבחינה פיזית מול היריבות המוגרלות. אין ספק כי זה מה שעובר בראש למאמני הנבחרות והקבוצות היריבות.
קפריסין, לצורך העניין, היא אכן דוגמה מצוינת. היא נופלת במעט מרמת הנבחרת הישראלית, מה שעלה לה בהפסדים ברוב המשחקים, אך מסוגלת בימים נתונים לאזן ולנצח בזכות הנתונים האתלטיים שלה. למשל, כפי שגילתה חברת הסקאוטינג, הקפריסאים רצו 110 ק"מ בטדי והישראלים 101 ק"מ. בשפת הכדורגל קוראים לכך: עדיפות בתנועה ללא כדור, שהופכת את השחקן לזמין, ובמקביל גם חוסמת את השחקן היריב. בממוצעים, כל שחקן קפריסאי רץ כמעט קילומטר יותר מכל שחקן ישראלי! וזה לא קרה בגלל בטלנות ישראלית, אלא מכיוון שאלו הנתונים האתלטיים.
הקפריסאים, שבאו ממדינה של פחות מ-1.2 מיליון תושבים, קצת יותר משמינית בהשוואה לישראל, לא נושאים גנים של אלופים עולמיים, בשום תחום. אלא שיש להם את המנטליות האירופית הדרושה להכין ספורטאים פיזיים ומהירים. מדינה קטנה שיש לה שיש לה שני קופצים לגובה עם תוצאות של 2.33 מ' ומעלה, ואחד מהם, קיריאקוס יואנו, זכה במדליית כסף באליפות העולם בברלין ובמדליית ארד שנתיים קודם לכן באוסקה. בנוסף, יש להם את הטניסאי מרקוס בגדאטיס שהגיע לגמר טורניר הגראנד-סלאם באוסטרליה, הישג שאף טניסאי ישראלי לא עשה.
ממשיכים הלאה בנתוני הסקאוטינג: בריצה במהירות בינונית תוך מאמץ של 50 אחוז, קפריסין עברה יותר מ-18 ק"מ וישראל רק 15. כך היה גם בריצה במהירות גבוהה תוך כדי המשחק בטדי: 7.8 ק"מ לקפריסין, 6.3 ק"מ מצד ישראל. רק בספרינטים "ניצחה" ישראל במעט, 615 מ' לישראל ו-601 לאורחים מהאי השכן.
הסקרנות הביאה אותי לתחקר את מצב האתלטיקה של קפריסין בהשוואה לישראל. קודם כול, למרות שישראל גדולה פי 8, קפריסין נמצאת דרג אחד מעליה בתחרויות הגביע האירופי. התקציב של איגוד האתלטיקה בקפריסין גדול פי 5 (!) מזה של האיגוד היושב בהדר-יוסף.
בחזרה לכדורגל: קפריסין הקדימה בשברירי שנייה את הישראלים ברוב התיקולים, שברירי שנייה שהיו לשוברי שוויון. הם נגחו טוב יותר (וגם הבקיעו את השער הראשון מנגיחה של דוסה ג'וניור). הם היו אינטנסיביים יותר. וזאת, בסך הכל נבחרת קפריסין הבינונית. אם זהו המצב מול אזובי הקיר, מה נעשה מול הארזים?
והנה, מול בלגיה, ביום שלישי, בעלת המסורת באתלטיקה, המצב היה חמור בהרבה. שחקני הצמרת של מארק וילמוטס טובים בהרבה מהישראלים בכל פרמטר פיזי. באגרסיביות ובאינטנסיביות. בכל פעם שלבלגיה התחשק ללחוץ כדי להכריע את המשחק ולהעלות את המוראל לקראת החגיגות המתוכננות בסיום, הם פשוט טרפו את השחקנים שלנו. הם היו עדיפים במהירות, בתיקולים ובכוח הפיזי. נכון שבשליטה בכדור והנעתו השחקנים שלנו לא נפלו בהרבה, אבל הם עשו את זה בקצב הליכה משתי סיבות: 1. לא אפשרו להם להניע כדור כרצונם. 2. מטבעם הם שחקנים איטיים.
יש השואלים, איך מכבי ת"א אם כך הגיעה לליגת האלופות? התשובה: היא סיפקה שתי הפתעות בימים נתונים מול ויקטוריה פלזן ובאזל, עם הברקות מדהימות של ערן זהבי. הפתעות מהסוג שקורות פעם בכמה שנים. אם הפועל ר"ג זכתה בגביע המדינה כקבוצה מהליגה הלאומית ופעם נוספת כקבוצה שירדה לליגה הלאומית, גם מכבי ת"א מסוגלת להפתיע את פלזן ובאזל. המבחן הוא ביכולת להפוך את ההישג לתסריט קבוע, ולא להסתפק בהגדרה של "יוצא דופן".
עצה בחינם לעופר עיני
כשהתחלתי לסקר כדורגל, לפני די הרבה שנים, למדתי שבאירופה הפרמטר הראשון לבחירת שחקן הוא המהירות והעוצמתיות שלו, רק אחר כך בא הטיפול בכדור. בצורה הזו גם מגדלים את פרחי השחקנים בגילאי הילדים והנערים.
הנה לך עופר עיני, עצה בחינם לקראת כינוס עוד ועדה לשיפור הכדורגל הישראלי בעתיד. יהדות העולם הצמיחה ספורטאים ענקיים ובראשם מארק ספיץ, ולכן לא נראה שקיימת בעיית גנים. נקודת התורפה היא המקום הנמוך שניתן ליסודות האתלטיים בהכנת ועיצוב השחקן הישראלי.
אפשר לראות זאת גם בקרב הלגיונרים. בגלל הפיגור ביכולת האתלטית והפיזיולוגית, רבים משחקני ישראל שיוצאים לחו"ל, נכשלים. רק מעטים מתוך אוגדות השגרירים חווים הצלחה אמיתית.
אין צורך לצפות שהכדורגלנים יהיו ברמה האתלטית של גארת' בייל הוולשי, הנחשב לאחד הכדורגלנים המהירים בעולם, אבל לפחות שיינתנו להם כלים לבלום אותו. ואם על הדרך יהיו גם תוקפים מהירים שיקבלו החלטות נכונות, מה טוב. במציאות הכדורגל הישראלי, כשחלוץ עושה הגנה, הוא מכלה כוחותיו ומאבד סיכויים להגיע רענן ובעל שיקול דעת, להתקפה.
בקיצור, לפני שמתחילים להפעיל את המוח, קודם כל צריך לבנות את יסודות הכוח (והמהירות). כדורגל הוא אתלטיקה, לפני שכדורגל הוא משחק של 4-3-3, 5-3-2 או מספרים אחרים. תתחילו להפנים את זה. ניר ביטון כבר הפנים, והוא היחיד שיגיע רחוק.
לפנייה לכתב/ת 
