הטרור משתולל, והייאוש נעשה יותר נוח
כשהפחד שולט ברחובות, קשה לבוא בדרישות למוסר. אנשים רוצים נוח, אנשים רוצים תיבות קטנות ואטומות. למרבה הצער, המנהיגים הפוליטיים שלהם ושלנו, כולם, דומים להחריד לנוח - נטולי חזון ונטולי יכולת להנהיג
בימים איומים אלה
מתחשק גם לי, לרגעים, כמו לאלוהים, להתייאש מהאדם: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו', ו'). סיום מדכא זה של פרשת "בראשית" הוא קדימון לסיפור המבול בפרשת "נח".
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אלא שעם שוך המבול, יבהיר אלוהים שייאוש לא מציע אופק, ובהשמדה אין פיתרון. סיפור תיבת נח הוא ניסיון ארוך וכושל לחינוך מוסרי של אדם טוב, שבסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום. אדם שאהב לחיות בנוח, וממש לא אהב להסתבך עם הבריות.
הרשעים הם רשעים וזה לא מפתיע. אבל הגילוי שצדיק מסרב להסתכן ולא מתאמץ להשפיע טוב על העולם - מייאש. נח לא השתייך ל"רעים" והוא יכול היה לנסות להושיעם, אבל הוא לא.
רש"י לא העריך את נח
אם הייתי מעבירה ביקורת בשם עצמי על "נח איש צדיק", היה נמצא ב"בית המדרש של הטוקבקים" מי שיכתוב: "שוב הרפורמית הזו" וישאל: "מה זה עושה במדור יהדות". ולכן, נוח לי הפעם להיתמך בביקורתו של רבי שלמה יצחקי (רש"י) מגדולי פרשני התורה והתלמוד, שחי במאה ה-י"א.
בכל סיפור המבול מקפיד רש"י לצטט ולהעלות גם הצעות פרשניות המבקרות את נח. כשהתורה קובעת (בראשית ו', ט'): "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" - מזכיר רש"י שיש חכמים הדורשים תיאור מייטיב זה לגנאי: "לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום".
כלומר, רק ביחס לרשעים מרושעים, שעליהם נגזרה כליה - נחשב נח כצדיק. אבל אם היה חי בין צדיקים כאברהם – "לא היה נחשב לכלום". עד כדי כך.
מי שלא מחשיב - לא נחשב
ההבדל הבולט בין נח לאברהם הוא תגובותיהם לאסונות שאלוהים מבקש להמיט על העולם: בעוד אברהם נאבק כתגרן בשוק על כל נשמה בסדום, מקבל נח בשתיקה את ההודעה על השמדת העולם.
הודעות ההשמדה של אלוהים הן מבחן לצדיקיו – מי יסתפן בתיבה ויקבל בהכנעה את הצלתו כ"צדיק בודד", ומי יאבק מול הסמכות, וינסה להשיג הצלה גם עבור ה"רשעים".
אברהם מנהיג - ונוח נגרר
"נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצידקו מאליו". רש"י מציג את נח כילד נוח לגידול, האוחז ביד אביו השמיימי ולא מקשה קושיות. לעומת זאת, אברהם הוא המנהיג האמיתי, ומסיפור סדום נלמד שהוא אינו מהסס לדבוק בצדק האנושי גם כשזה עומד בסתירה לדבר האל. מורדים ועצמאיים – כך רוצה אותנו אלוהים (של רש"י).
אלוהים לא התכוון להביא מבול לעולם
ואלוהים גם יכול היה להושיע את נח ומשפחתו בדרך אחרת, שהרי "הרבה ריווח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבניין זה?" שואל רש"י, ומציע הסבר: "כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה... ושואלים אותו: מה זאת לך? והוא אומר להם: עתיד הקדוש ברוך-הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו".
המבול לא אמור היה להתרחש, והתיבה לא נועדה להצלתו של נח. על נח היה לפעול כמנהיג - ולהשיב את החוטאים מדרכם הרעה.
בניית התיבה היא מעשה סמלי שתפקידו לעודד תהליך של תיקון. אלא שנח: "מקטני אמונה היה..." ואיש קטן-אמונה, לא יכול להרחיק ראות. לאיש קטן-אמונה אין אופק. איש קטן-אמונה, מתחבא בתיבה במקום להושיע.
מבול אינו פיתרון
הפנטזיה הילדותית על הריגת הרשעים וסיום עידן הרוע, לא התממשה. בתום המבול נח השתכר ונאנס על ידי בנו, ומיד אחר כך הגיח לעולם סיפור "מגדל בבל". חוסר האחריות והרוע שבו לקנן, הם רק החליפו בעלים.
טרנספר ותיבת נח
ככל שמעמיקות דקירות הסכינים - מחריפות כותרות העיתונים, והטוקבקים מנהלים תחרות התלהמות.
כולם מבקשים "להראות להם..." "יד קשה..." "שלילת זכויות וטרנספר".
כל פעולה הכוללת גם פגיעה בחפים מפשע, איננה מוסרית. אבל כשהפחד שולט ברחובות, קשה למוסר לבוא בדרישות. אנשים רוצים נח, אנשים רוצים תיבות קטנות ואטומות עם קרובי המשפחה וחיות מחמד, ואין להאשימם על כך.
חברות וחברים יקרים, הרצון בשקט מובן - אבל אין אפשרות לטרנספר את הרוע. הרוע נטוע בכולנו, ואנחנו צרכים להכיר בו ולהתמודד אתו. למרבה הצער, אין קיצורי דרך ואין אלטרנטיבה להידברות ארוכת שנים ורצופת אכזבות.
הפוליטקאים הנחים שלנו
המנהיגים הפוליטיים שלהם ושלנו, כולם, דומים להחריד לנח - נטולי חזון ונטולי רצון ויכולת להנהיג. מנהיגי הימין מחפשים תיבות להתחבא בהן ולהשיג עוד כמה חודשים של שקט מדומה. ומנהיגי השמאל? ממלאים פיהם מים, פוחדים להצהיר על מטרות ארוכות טווח (ופוחדים אפילו לחלום עליהן) - ובנוסף הם גם חסרי כשרון הנהגה.
חברות וחברים, זה מה שיש כרגע. אין לנו בצמרת אפילו מנהיגה או מנהיג אחד ראויים, ואני לא רואה פעמי מושיע באופק. צריך לקחת בחשבון שעם מנהיגים פחדנים ושקרנים כמו שלנו ושלהם, נתמודד עם ימים רבים של דאגה, ועם החוויה המזעזעת לא פחות, של אובדן דרך וחוסר תכלית.
אז מה עושים?
לא מקטרים על פוליטיקאים (כיוון שזה לא מועיל), ולא שומעים הרבה חדשות (כיוון שגם זה לא מועיל). ובתוך התמהיל הנורא של רוע ואדישות, מסרבים להיכנע לתרבות "נח" - ומתאמצים להנהיג את עצמנו ואת יקירינו בצורה אחראית, חכמה ומוסרית.
מסרבים לאבד צלם אלוהים.
לא מאמינים לקלישאות נבובות של פוליטקאים.
מחבקים חזק את הילדים.
מתעקשים לשמור על מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
מבינים את הפחד והגזענות, אך מסרבים להכנע להם.
מחבקים חזק את הילדים.
זוכרים שהסבלנות (המתסכלת, כן המתסכלת) היא המפתח.
זוכרים שבעבוֹר-זעם נרצה להיות גאים במעשינו.
מבינים שיש ימים שבהם אסור לשבת מנגד, ואסור לשתוק.
ומחבקים ממש חזק את הילדים.
המבחן הנורא של איש החינוך
בניגוד לפוליטיקאים, באנשי חינוך אני דווקא מאמינה. בבית ספר מקיף וגדול מאוד בירושלים, "זיו", יש דוגמאות
משובחות למורים מלאי מוטיבציה ואמונה באדם. בראש המערכת הנדירה הזו עומד יורם חיים, אדם צנוע ואמיץ שמנהיג בית ספר שאין בו טיפת סובלנות לאלימות, ואין בו אלימות. מנהל ששם דגש על חינוך לאהבת אדם, לפלורליזם ולמאבק בגזענות. כמעט קשה להאמין שיש מקום גדול ומרכזי כזה בירושלים.
למרבה הזוועה, התבשרנו ביום ג' כי חביב חיים, אביו של יורם, המנהל, נרצח בפיגוע באוטובוס ואמו נפצעה קשה. לבי נקרע מהמחשבה על שעת מבחן החינוכית והאנושית האיומה, שעמה נדרשים יורם, ולצדו המורים והתלמידים, להתמודד.
יורם יקר, כאם לתלמיד בבית ספרך אני מלאת תודה על אהבת האדם שלה אתה מחנך. אני כואבת את הזוועות שפקדו את משפחתך, ומקווה שלמרות האימה - החינוך הטוב ינצח את הפחד והשנאה.
תלמידיך השמיניסטים ביקשו לשלוח לך גם מבית המדרש הזה, כמה מילות אהבה, תודה ותמיכה:
"יורם, בשבילנו אתה לא רק מנהל, אתה כמו אב לכל תלמידי בית הספר. מעניק יחס אוהב, שווה ואכפתי לכולנו. בכל פעם כשפוגשים בך אתה ישר זורק חיוך, שואל לשלום התלמידים ודואג שתמיד תהיה אווירה נעימה בבית הספר, אווירה מלאה בעשייה ולמידה.
"תמיד אתה דואג להעביר לנו את ערכי הסובלנות וקבלת השונה, ועושה זאת בנעימות ובחוכמה רבה. אנו יודעים שדרכך החינוכית לא תיפגע ולא תיפול על אף האירוע הנורא. היה לנו קשה מאוד לשמוע על האובדן, וכולנו מחזקים אותך ואוהבים".
ואל חבריי מנהיגי הדתות
אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת דת. השפה, התוכן והמנהיגים של קרבות הרחוב האלה הם לגמרי דתיים. להבנתי, בידיכם נמצאים הכלים להגברת האש או להנמכתה. זו יכולה להיות שעתכם הגדולה. אנא, אל תחמיצו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
זהבית (טוקבק 13 משבוע שעבר) הגיבה לדברים על "מות האלה הגדולה" וכתבה: "הפולחנים הפאגניים המרובים
בתקופה הכנענית בארץ ישראל אפשרו ריבוי אמונות שחיו בשלום זו לצד זו. הפולחן העברי צמצם את האמונה לאל אחד, דבר שחייב את שלילת האחר.
"הדיכוטומיה של רע וטוב, טמא וטהור (שהתגלגלה לפולחן העברי מדת זרתוסטרא), התפתחה עם השנים ליהדות ולנצרות ולאיסלם. שלילת האחר השתלבה לתוך אינדוקטרינציה דתית הקובעת את מחשבותיהם ומעשיהם של אלו שנולדו לתוך אותה דת".
זהבית יקרה, את מתארת אתגר רציני שעמו נדרשות להתמודד הדתות המונותאיסטית, אלא שיש לזכור שהמונותאיזם לא המציא את הרצחנות, ועל כן התנערות ממנו לא תצילנו. רצחנות, לצערי הרב, היא התנהגות אנושית חוצת דתות ועמים, ואנחנו חייבים לקחת עליה אחריות".
הלוואי שתהיה שבת שלום!
