ראיון ביכורים: הגיבורה שלי ואני
"רציתי לכתוב ספר על גיבורה שיש לה הכל, אבל ששום דבר לא מספיק לה", מספרת טלי שפירא-שחטר על רומן הביכורים שלה "במקרה או שלא", "ואז היא מבינה שהיא צריכה לשנות משהו בחיים שלה, קצת כמו שקרה אצלי"
הכירו את עידית, גיבורת רומן הביכורים של טלי שפירא שחטר, "במקרה או שלא", רגע לפני שהיא נכנסת לפגישה שתודיע לה באופן סופי כי חייה, כפי שהיא מכירה אותם, נגמרו. החלטות שגויות של מישהו אחר הובילו אותה ואת משפחתה לקריסה כלכלית, המגיחה כמו משום מקום אל חייה מלאי הפינוקים והתפנוקים.
רוצים לקרוא פרק מתוך "במקרה או שלא"? היכנסו לכאן לטעימת קריאה
טלי שפירא שחטר (51), עורכת דין במקצועה ומרצה למשפטים, גרה ברמת אפעל ונשואה לליאור שחטר (עו"ד ורואה חשבון). לשניים יש משרד משותף ושלושה ילדים. "עבדתי הרבה מאוד שנים בפרקליטות הפלילית ואחר כך בפרקליטות האזרחית", היא מספרת, אבל היא גם עוסקת במוזיקה: מנגנת, מלחינה ושרה. "המוזיקה זו אהבה מאוד גדולה" היא מצהירה ומוסיפה שגם אמה וגם סבתה היו זמרות אופרה. גם את הספר מלווה פסקול אופראי מעניין ודרמטי הכרוך בעלילה.
מדוע בחרת בכתיבה?
"תמיד כתבתי. טקסטים ושירים. באתי לכתיבת הספר הזה מתוך תשוקה,
איך בחרת את שם הספר?
"לקח לי המון זמן לבחור את השם. אבל כשבחרתי אותו, לא הבנתי מה הייתי צריכה לחשוב כל כך הרבה. השם התבקש מהרעיון של הספר ומתקשר עם כל מה שקורה בחיים. תמיד אפשר לשאול את השאלה - האם דברים קורים במקרה או שיש דברים שאנחנו חושבים שקורים במקרה אבל יש לנו בעצם שליטה עליהם".
מה אוטוביוגרפי בספר שלך?
"הספר הוא בדיוני. העובדות הן מהחיים, מהחיים בכלל, מהעעתונות, מתיקים משפטיים, אבל החוויה של המשבר ושל השינוי הם מהחיים שלי. גם אני עברתי משבר כספי ומקצועי ועשיתי שינוי משמעותי בחיים שלי, אחרי ששאלתי את עצמי: מה באמת חשוב? מה יביא לי שמחה? ומצאתי את עצמי עושה שינוי בחיי. גם אני, כמו עידית, ירדתי 30 קילו במשקל שאני שומרת עליו 10 שנים. היו גם תובנות שהעברתי לגיבורה שלי והיא העבירה אלי. בכל זאת אנחנו שש שנים יחד היא ואני. כמו למשל המודעות להיות פה בעכשיו, התובנה שאין שליטה על התוצאות ושהעוצמה האמיתית היא מבפנים".
"בתור עורכת דין עסקתי הרבה בכתיבה משפטית: כתבתי סיכומים וכתבי בית דין. במוזיקה גם כתבתי טקסטים של שירה. אבל זו כתיבה לגמרי אחרת. לכתיבת רומן אין חוקים ואין גבולות וזה מה שטוב. יש חופש פעולה וחופש דמיון לקחת את זה לאן שאני רוצה. זה יוצר כתיבה לגמרי חדשה שאפשר לפרוץ איתה גבולות ולבנות עולם חדש".
הגיבורה בספר חווה משבר גדול - אבל גם כשהיא בתחתית, יש לה הרבה הומור.
"כשישבתי וכתבתי את הספר גם בכיתי וגם צחקתי הרבה יחד עם הדמויות. כששאלו אותי מהחדר השני מה כל כך מצחיק אותי, עניתי שזו הגיבורה. אני חושבת שצחוק זה כלי מצוין להתמודדות, היכולת הזו להסתכל על עצמך ולצחוק לא עליך אלא איתך. הכל נראה אפשרי יותר כשמתייחסים בסלחנות ובהומור.
"זה כלי שעוזר לא להתייחס לחיים בכזו רצינות. הרי המציאות לא משתנה, מה שמשתנה זה איך שאנחנו מסתכלים עליה, וכדאי להסתכל עליה בסלחנות, בהבנה, ברוך ובקריצה של חיוך ומשם ללמוד איך לשדרג את כל להבנה חדשה".
מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?
"בחדר העבודה שלי, שבו אני מוקפת בהמון דברים שאני מאוד אוהבת, ושם אני מרגישה הכי בטוחה. שם גם אכתוב הכי מהר את הספר השני".
מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?
"יש כל כך הרבה סופרים, אבל אילו הייתי צריכה לבחור אני חושבת שהייתי רוצה לשמוע את דעתה של לילי פרי, סופרת מוערכת שגם היתה העורכת של הספר שלי. זה גם מה שעשיתי בפועל".
על איזה ספר ילדים גדלת?
"גדלתי על 'אוליבר טווסיט' ,'עלובי החיים', 'נשים קטנות' ו'פוליאנה'. הם השאירו בי את הקושי, החסד, הנקודות הטובות הקטנות שמאירות את החיים - וזה מקום לתקווה. קשה לי עם סופים קשים".
איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?
"אינסוף ספרים כאשר המרכזיים שבהם אלו 'להיות שם' של יזי קושינסקי, 'כמעיין המתגבר' של איין ראנד ו'אלה תולדות' של אלזה מורנטה. בתקופה שכתבתי השתדלתי להתנתק מכל אלה, למרות שתמיד יש דברים שנשארים בזיכרון הקולקטיבי של תאי המוח שלי. אך מכיוון שרציתי ליצור משהו חדש, אז אני גם השתדלתי לשכוח".
יש לך איחולים לספרות הישראלית?
"הייתי רוצה שהיא תמשיך להנביט מתוך עצמה יצירות מקוריות שלא מפחדות מעצמן ושנוגעות בכל מה שאפשר בהוויה האנושית. כך אנשים בחברה הישראלית ירגישו את הטוב כלפי עצמם וכלפי הזולת, והחברה שלנו תהיה טובה יותר".
מסר לקוראים:
"אדם יכול למצוא בתוך עצמו את העוצמה שהוא זקוק לה,לעשות שינוי ולהגיע למקום טוב יותר בחיים. זה תהליך, והתבוננות ואהבה. יש תקווה. כל אחד מאיתנו יכול למצוא בתוכו את העוצמה ולהשתנות ולבחור איך להסתכל על החיים".
