ההצגה שכבשה את ישראל מגיעה לאמריקה
‘מייקל’ היא הצגה שלא דומה לשום דבר שראיתם. בישראל היא כבר קאלט, ועוד מעט אפשר יהיה לראות אותה מחוף לחוף
טקס אזכרה, הספדים, עצב, וכללי התנהגות ברורים והדוקים. ומה עם הדברים שתמיד שם, אבל אף פעם לא דיברנו עליהם, לא חשבנו עליהם. לא חשבנו על האבסורד, על המצחיק, על המהות האמיתית. כל אלו ועוד עולים ומהפנטים בהצגה עטורת הריקושטים ״מייקל״, שהפכה בישראל לקאלט מאסט סי של ממש.
״מייקל״, נכתבה ביקורת, ״היא מסוג ההצגות, שסביר שמעולם לא שמעתן את שמן, אבל לאחר הצפייה בה, לא מבינים איך כל העולם טרם צפה בה״. תגובות כאלו תשמעו עוד ועוד. ישראלים רבים כבר הלכו לראות אותה שוב ושוב ומספרים שבכל פעם יוצאים עם תובנות חדשות ובטן כואבת מרוב צחוק.
״מישהו המליץ לי לראות את ההצגה, והלכתי בלי שום רקע קודם״, מספרת המפיקה המקומית אפרת מוזס. ״נהניתי ברמות שאני לא יכולה לתאר. הגעתי כל כך לא מוכנה, צחקנו ללא הפסקה. זה היה אינטיליגנטי, שונה, מופרע וחופשי, עם כל כך הרבה חומר למחשבה, שמצאתי את עצמי משחזרת וחושבת על הדברים עוד יומיים אחרי״.
אפרת התרשמה כל כך מהניואנסים, מהמהות והייחודיות של ההצגה וחשבה על הצעד הבא. ״יום אחרי כבר היה ברור לי שאני מביאה אותה לאמריקה. זו חוויה אחרת, שצריך להגיע אליה בראש פתוח. זה משהו מטורף. מזכיר דמויות של פעם, של משפחה. הניואנסים הקטנים שאנחנו זוכרים מכל כך הרבה רגעים ודמויות בחיים שלנו״.
מייקל מוגדרת כקומדיית קאלט מופרעת למדי, המציגה ערב הספד משפחתי לזכרו של מייקל, בחור שהלך לעולמו בנסיבות בלתי ברורות. הסיפור, לכאורה בנאלי, הטקסטים נורמליים ולא נורמליים, וכמו שציינה מוזס, ציינו גם המבקרים ״מוכרים להכאיב״.
המחזה של הצגת הפרינג׳ שסוחפת אחריה את מרכז המיינסטרים הישראלי זכה בפרסי המבצע, הבמאי וההצגה הטובה ביותר בטקס פרסי פרינג' 2009.
ב-7 בנובמבר תעלה ההצגה בבוסטון, ב-10 בנובמבר תגיע לניו יורק ויומיים אחר כך גם בלוס אנג’לס ופאלו אלטו. מוזס מקווה שהישראלים יגיעו בהמוניהם, ומאמינה שכל אחד יחווה חוויה יחודית. ״יש תגובות מדהימות עוד לפני שפרסמתי. אנשים ביקשו כבר לשריין כרטיסים. זו חוויה אחרת וצריך לבוא עם ראש פתוח ולהתכונן לצחוק. אני מכירה אנשים בארץ שממש התמכרו להצגה. הולכים פעם אחר פעם כי יש הרבה אילתורים, אז זה גם בכל פעם משהו חדש. השחקנים גם מתקשרים עם הקהל, כי הקהל הוא בעצם האורח בטקס״.
מייקל נחשפה בפני הקהל הישראלי הרחב בעיקר אחרי שאל הקאסט שלה הצטרף לסירוגין, מיוזמתו, השחקן אסי כהן, שיופיע גם בכל המופעים שיוכלו כאן בארה״ב. כהן, אחד השחקנים העסוקים והמגוונים בישראל, נחשף להצגה בעקבות חברותו עם אבי דנגור, ממחברי המחזה. שמזוהה בעיקר עם דמותו "אבי הזמר״.
״הרעיון התחיל מעבודה של האנסמבל שלנו בבית ספר לאומנויות״, מספר אבי דנגור, לפני הנסיעה הראשונה בחייו לאמריקה. ״למדנו אמנויות משולבות בבית הספר. תיאטרון, בימוי, מחול והכל. רצינו ללמוד ליצור דברים משלנו. ההצגה התגבשה כשהוטלה עלינו משימת פרויקט הגמר״. דנגור מספר שההצגה שהוצגה במקור הייתה הרבה יותר ׳פרינג׳ית׳, ועם החדירה לקהלים מגוונים יותר היא התארכה ועוצבה קצת יותר קרוב למסגרת.
החברים בקבוצה של דנגור יצרו ביחד קומדיה טראגית עם שמונה משתתפים ומזרן. מדי שנה מתכנסים בני משפחת ברוש על מנת להיזכר בבנם האהוב מייקל. מיהו בדיוק מייקל ובאלו נסיבות הסתלק מאיתנו לא ברור, וגם זו כנראה נקודה למחשבה. הטקס כולל את כל האלמנטים המתבקשים ממעמד שכזה: בורקס, שתייה, נאומים של בני המשפחה והעלאת זיכרונות משותפים. לאט לאט הרגשות האמיתיים מתחילים לבצבץ.
״זה טקס אזכרה שהופך לבלגאן מלא חן ועומק ונוסטלגיה״, מוסיפה המפיקה. ״כל אחד יכול לחזור אחורה עם עצמו ולחשוב על סיטואציות דומות בחייו. טקס האזכרה הוא כל כך ישראלי, טקס שנערך בסוג של מתנ"ס או אולם כזה,על כל האלמנטים המוכרים״.
דנגור חביב למדי. הוא נלהב לגלות את אמריקה וכמו שהופתע מהחיבור של הקהל הרחב לדמויות השונות ולהצגה, הופתע גם מההצעה האמריקאית. ״חשבנו לא פעם לנסות להרים את המופע גם באנגלית, כי חשבנו שחשוב להיחשף לכל מיני אנשים ותרבויות. אז מפתיע ומדהים לשמוע שנפגוש ישראלים שחיים אחרת, במקום אחר”.
אווירת השכול נשמעת לרגע מרתיעה, אך דנגור מציג אותה בעיקר כטריגר ומראה חשובה לכולנו. ״זה התחיל כשחשבנו על רעיון להצגה. שמנו פאות וכל אחד הביא את הטמטום והכיעור שלו ויצאו דמויות. משם התחלנו לפתח אותן ולתת להן לדבר ביניהן. בארץ טקסים זה תמיד חזק. מבית ספר, דרך בר מצווה ועד הלוויה. חשבנו שהקרקע הכי טובה זו אזכרה כי הקונטרסט של מוות ודינמיקות של החיים מבליט את האבסורד. אנשים לא מודעים לכך שהם בעצם מתעסקים בדברים הכי זניחים כמו כיבוד. יש מטען שלם שבארץ נזהרים ממנו ורצינו לצחוק מזה. הרבה פעמים, אחרי שנים בהצגה, אם אני הולך לאזכרה, אני רואה דברים שקורעים אותי מצחוק. נגיד בלוויה שדיברו על האישה שמתה. הנואמת דיברה בהתרגשות, בדרמה וסערת רגשות ובצד התלחששו להם אנשים שהיא בכלל לא סבלה אותה. כל האינטריגות המשפחתיות, העניינים הקטנוניים, זה כזה מטופש ומצחיק כאחד. בהצגה רואים דינמיקה משפחתית בין אנשים שכן חשוב להם איך שהם נראים. הם מנסים להיות יצוגיים, אבל לא מצליחים ולא מודעים לכך שהם נכשלים. אין להם טאקט״.
ב״מייקל״ גם הקהל לוקח חלק בעלילה. למעשה, הקהל הוא האורח בטקס האזכרה. ״אנינו לא פונים לקהל אבל יש אינטרקציה. כבר קרה שהיו קריאות מהקהל ואנחנו זורמים, זה יותר אירוע מאשר הצגה. אנחנו רואים את הקהל. לא עושים את זה כאילו הם לא שם״.
מהר מאוד עם פתיחת המופע, הדמויות מתחילות להשיל את המסיכות. ״אנחנו שומעים תגובות הזדהות, כולם מכירים את הדמויות. כולם מכירים מישהו כמו מישהו. אנחנו לא חושבים בדרך של מסרים, אבל רוצים להראות שאנשים לוקחים יותר מדי ברצינות את הטפל ולא העיקר. המשפחה בקושי מדברת על רגשות לילד שמת, רק מתעסקת בכסאות, בסדר, בזמנים. יש הימנעות של אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם רגשות. אנחנו שמים מראה כזאת, ושכל אחד יבין אותה איך שהוא רוצה. הרצון שלנו הוא להזכיר שכדאי להתמודד עם הדבר העיקרי. יש כל מיני מסרים״, מסביר דנגור אפילו שמנסה להימנע מהגדרה של ׳מסרים׳. ״בהצגה יש אפילו את הסרט של הברית המקורית שלי. ממש בקלוז אפ. חשבנו שזה משהו שהמשפחה הזו הייתה מראה״.
אבי דנגור בן ה-35 ידוע כאמור בכינויו ״אבי הזמר״. ״תמיד הייתי בקטע של במה. תמיד הייתי ילד מצחיק של חיקויים, הצגות בית ספר. תמיד חלמתי להיות שחקן בעיר הגדולה. בתור ילד מקרית אתא, הטלוויזיה היא מעין חיבור לעולם, ואצלי זה גם חיבור להורים. הורים לא באים להצגות פרינג', הם רואים טלוויזיה. כל המשפחה רואה טלוויזיה".
אל הטלוויזיה הוא הגיע. ובמסלול מאוד לא קונבנציונלי, בעיקר בימי ריאליטי אלו. ״בצבא לא התקבלתי לתיאטרון, אבל היה ברור לי שזה המקום שלי. כשהשתחררתי חיפשתי דרך ליצור. לא רק לשחק. אולי זה גם מין אוטיזם כזה שמסתבר שהיה הדרך הטובה ביותר שיש לי, כי לא מצאתי את עצמי מתחרה. אני לא בן אדם כזה. מצאתי דרך עוקפת והתמקדתי בזה. תמיד אהבתי להתחפש לשים פאות, להמציא דמויות, וללכת אפילו ברחוב, בין חברים. ככה נולדה הדמות של ״אבי הזמר״. מתוך ניסיון שלי ליצור דמות שיכולה לחיות ושאפשר לערבב אותה עם הרחוב. זה התחיל מבית ספר, לא ידענו מי הוא אבי, סתם עלינו לאוטובוס, אני וחברה שלי. שמתי פאה והתחלתי לתקשר איתה ועם המצלמה שמולי, בין 7,000 האנשים שהיו באוטובוס. היא ריאיינה אותי, וכל האנשים מסביב קיבלו פוזיציה של משתתפים בדוקומנטרי. בסוף הסצנה אני שר שיר מזרחי מומצא וכל האוטובוס מוחא כפיים".
מהנסיעה והפאה יצאה גם תכנית אירוח ובאז ביצתי מקומי גדול. ״אנשים ברובם לא ידעו שאני דמות וזה הכי מצחיק בעיני, זה הרגעים הכי צבעוניים. זה נהיה אבסורד ומצחיק״.
אבסורד לגמרי. מצחיק, מאוד, ובעיקר מאוד פופולארי. חוץ מאסי כהן שנשבה בקסמו של אבי הזמר (שמזכיר, אולי גם אתם זוכרים, את דמותו המיתולוגית של קוקו), נפלו ברשת גם מפורסמים רבים שהשתתפו בתכנית של הזמר בערוץ 24 ונהרו לראות את ״מייקל״. כמו כהן, לא מעט מהם ביקשו לקחת חלק בהצגה. ״כבר 7 שנים השמועות על המופע מגיעות מפה לאוזן. שחקנים שמגיעים רואים את המופע והוא נראה להם מאוד כיף. הראשון שפנה אלינו היה כמובן אסי כהן. מאוד הוחמאתי. אחריו הגיעו גם ליאת הר לב, רן דנקר, הראל סקעת, קרן פלס, אניה בוקשטיין ועוד״.
לקראת המסע לארץ הפסים והכוכבים, דנגור שמח להביט לאחור ולהרגיש שהוא מגיע אלינו עם משפחה. ״הפכנו ליחידה מגובשת. הפכנו ממש למשפחה. אנחנו מכירים כבר למעלה מ-7 שנים, חברים לחיים ולעבודה ומנסים לרענן את ההצגה כל פעם, עם אותה תשוקה והתלהבות״.
ONE, הפקת המופע המקומית, החליטה באופן חד פעמי להציע גם כרטיסים מוזלים יותר לקהל הצעיר יותר בגילאי ה-20, בתקווה שיוכלו גם הם לספוג את המסרים והתרבות הלא קונבנציונאלית. ״הייתי ממליצה לצעירים וגם מבוגרים להגיע. כל אחד יכול להתחבר לזה ממקום אחר. ההומור הוא מאוד שנון. זו נישה שלא הבאתי מעולם, חוויה אחרת. מדהים שלוקחים משהו עצוב ורציני, אבל מהמקום הזה יוצא המון הומור, משהו משחרר״.
לפני שאנחנו נפרדים, דונגר מספר שהוא ישאר בניו יורק עוד שבוע נוסף. ״כל החיים אני שומע על הגודל של ניו יורק. כולם אומרים שאני אמות על ניו יורק. אז אני בא למות״.
מתוך ההצגה
מומלצים