'מיסטר גאגא': משחקי השליטה של אוהד נהרין
קצת כמו רקדן בלהקה שלו, גם תומר היימן מתבונן באוהד נהרין במבטי הערצה בסרטו החדש, ומאפשר לכוריאוגרף הנודע לשלוט. הסרט אמנם מספק חוויה אסתטית יוצאת מן הכלל, אבל מתגלה פחות כתיעודי ויותר כלטיפת אגו
בתחילת הסרט התיעודי על אודותיו, "מיסטר גאגא", מספר הכוריאוגרף אוהד נהרין על אחיו התאום, האוטיסט, שעל מנת לתקשר עמו נהגה סבתם לרקוד בפניו. כאשר נהרגה הסבתא בתאונת דרכים, נטל אוהד את מקומה והמשיך לרקוד בפני אחיו. תחושת השליחות הזו אולי, ואולי לא, עיצבה את המשך דרכו.
לסיפור הזה יש טוויסט, והטוויסט הזה משמעותי להבנת הכוח המניע שמתקיים בין כל אמן גדול – ונהרין הוא, ללא ספק, כזה – ואמנותו. בהתאם, סרטו של תומר היימן מנסה "להיכנס לראש של אוהד נהרין", כפי שמתנסחת מודעת הפרסומת, אבל עושה זאת בהצלחה חלקית בלבד.
איני מתיימר לשפוט את תרומתו של נהרין, המנהל האמנותי של להקת בת שבע וחתן פרס ישראל (פרט שמשום מה אינו מוזכר בסרט), לעולם המחול הישראלי, ובכלל. אבל גם מי שהיכרותו עם עבודותיו מוגבלת, יתקשה שלא להתפעם מהדימויים העוצמתיים שמספקים קליפים מיצירותיו המוקדמות והמאוחרות. מבחינה זו, גם מבלי להידרש לצילום בתלת-מימד (ע"ע "פינה" של וים ונדרס על הכוריאוגרפית פינה באוש) – "מיסטר גאגא" מספק חוויה אסתטית מסחררת.
אבל האם זהו גם סרט מעניין? זו כבר שאלה לגמרי אחרת.
משך שמונה שנים עקב היימן אחרי האיש המיתולוגי שבמרכז סרטו, ועבודתו עם רקדנים צעירים בארץ ובעולם. סרטו כולל ראיונות עם שותפים לדרכו האמנותית של נהרין, רקדנים לשעבר, הוריו הקשישים ואפילו נטלי פורטמן אחת שצצה לרגע. כולם שותפים לדעה אחת: מדובר בגורו. פיגורה אמנותית תובענית, נרקיסיסטית וכריזמטית, שצועקת על הרקדנים תוך כדי המופע שהם משעממים אותה, מזהירה אותם שכל עוד הם על הבמה חייה תלויים בהם, ושגאוניותה אינה מוטלת בספק.
תמונת הפתיחה שבה מהדהד קולו של נהרין ואז הוא מתגלה בהדרגה, מסביר לרקדנית כיצד עליה לאבד שליטה בגופה וליפול, היא, מבחינה זו, תכלית הסרט שעניינו דינמיקה של שליטה והערצה שמתקיימת בין יוצר והמוציאים לפועל של יצירתו – וכן, חייו, לפחות האמנותיים, אכן תלויים בהם. מכאן עובר "מיסטר גאגא", בעזרת סרטים ביתיים שסיפק נהרין וקטעי ארכיון, לספר את סיפורו, מילדותו בקיבוץ מזרע, דרך השירות בלהקה צבאית והטראומה של מלחמת יום כיפור, לימודיו בניו-יורק, היכרותו עם אשתו הראשונה, הרקדנית מארי קאג'יווארה, שובו ארצה אל כס המנהל האמנותי של בת-שבע, ושערוריית הגטקס במופע "פעמוני היובל".
אבל עוד לפני תמונת הפתיחה הנ"ל, "מיסטר גאגא" נפתח בשלושה ציטוטים המתייחסים למקומו המרכזי של נהרין בסצינת המחול המודרני העולמית כיום. כל מה שבא אחר כך נדמה כניסיון (מוצלח בהחלט) להעניק ביסוס לציטוטים המחמיאים האלה. בכלל, "מיסטר גאגא" לא נועד אלא לספק לטיפה עצומה לאגו של היוצר העומד במרכזו, שמספר בקולו את סיפורו באנגלית (בחירה שמעידה על התכוונותו של הסרט גם, ובעיקר, לחו"ל), כאשר המתעד היימן עצמו, לרוב דמות נוכחת מאוד בסרטיו ("תומר והשרוטים", "עליזה"), אינו נראה כלל ולא משמיע את קולו. כמו נאלם דום בפני הגורו.
זהו לא בהכרח פגם, ו"מותר" לכל דוקומנטריסט ליצור סרט מעריץ על מושא הערצתו (מה גם שהדבר מכתיב לא פעם את מידת שיתוף הפעולה של המתועד עמו). אבל התוצאה הפעם היא סרט כמעט סטרילי. אנשים חוזרים שוב ושוב על מנטרות שמשמעותן אחת: אוהד נהרין הוא תופעה. האם הסרט על אודותיו ועל עבודתו מצליח לתעד משהו מתהליך היצירה שלו? האם הוא משכיל להבקיע דרך אל נבכי אישיותו? האם הוא לוכד אותו ברגעים של חשיפה רגשית אמיתית? – התשובה לכל השאלות הללו היא לאו מוחלט. אל מול הממד האינטימי ב"עליזה" (על השחקנית הוותיקה עליזה רוזן), סרטו הקודם של היימן שלווה לא אחת בעימותים בינה ובין היימן שהפך להיות חלק מחייה – "מיסטר גאגא" שומר דווקא על דיסטנס.
הסרט לא לגמרי מצליח להסביר מהי אותה שפת תנועה המכונה "גאגא" (מאיפה, למשל, הגיע השם?), אבל המראה של נהרין מלהיב בתנועות גופו המוני אנשים בגילאים שונים המקיפים אותו, בהחלט מייצר חשק להיות חלק מהחוויה. רגעיו הטובים ביותר של הסרט שייכים דווקא לקטעי הארכיון הביתיים שסיפק נהרין: הסרטון בו הוא שוכב באמבטיה, פורט על גיטרה ומזמר את שיר העבדים השחורים המפורסם "Nobody knows the trouble I've seen", או זה מתקופת שירותו הצבאי, כאשר שירת "עוד נשוב מחר" בפני קבוצת חיילים מופרעת על ידי הדי יריות.
"מיסטר גאגא" כמעט ולא מתעכב על הטרגדיה האישית שפקדה את נהרין – הדיווח עליה מגיע בעיקר מפי אחרים – וגם לא ממש חושף אותו ברגעים של אובדן שליטה. זו הסיבה שהסצנה הטובה ביותר בסרט היא גם זו החותמת אותו, ומראה מה קורה כאשר בתו הפעוטה תובעת את תשומת לבה של אמה, בת זוגו הנוכחית של נהרין, הרקדנית היפנית ארי נקמורה, בעיצומן של חזרות. המצלמה של איתי רזיאל משכילה אז לקלוט בדייקנות את הדרמה המשפחתית והאישית שמתרחשת אל מול ומאחורי גבם של הרקדנים, והתוצאה מרתקת.
כדאי לראות את "מיסטר גאגא", וסביר שהסרט יביא לנהירת צופים אל האולמות. אבל איכשהו הסרט הזה נדמה יותר כ"בון-טון" תרבותי מאשר תיעוד מסקרן באמת.
