"חיי פשע": הפיהוקון של ג'ניפר אניסטון
עם הומור שחור, תפאורת סבנטיז קלילה וג'ניפר אניסטון אחת - נראה של"חיי פשע" היו את כל המרכיבים ליצירת סרט מותח ומהנה. אך כשאלו אובדים בעלילה הצפויה, הדמויות השטוחות והיעדר האקשן המתבקש בז'אנר לשמו התכנסנו, לא נותר אלא להודות על הפסקול החינני - שגם אותו כבר שמענו
סרטי פשע קלילים זה כיף. סרטי פשע קלילים שמתרחשים בסבנטיז זה עוד יותר כיף. סרטי פשע קלילים בסבנטיז עם נגיעות של הומור שחור וגיחוך זה הכי כיף. אבל בעולם קולנועי רווי בסרטים של האחים כהן, קוונטין טרנטינו וגאי ריצ'י - לקבל עוד סרט כזה על המסכים עכשיו, ועוד באיחור אלגנטי של שנה אחרי שיצא בחו"ל, זה קצת מוזר.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
מיסטר גאגא
על הנייר ב"חיי פשע" שכתב וביים דניאל שכטר בהתבסס על ספר של אלמור לאונרד (שספרים וסיפורים שלו היוו מקור בין היתר ל"ג'קי בראון") יש את המרכיבים שמניתי שאמורים לייצר סרט מהנה. יש בו גם את ג'ניפר אניסטון כמיקי, אשתו העגומה משהו של פרנק - שחקן גולף ואיש עסקים קצת מפוקפק (טים רובינס). היא עומדת להיחלץ מהייאוש המשמים של חיי המשפחה שלה, שמלאים בארוחות במועדון הספורט היוקרתי שבו גם בנה משחק ובתסכול מבעלה על ידי חטיפה. שלה.
במקביל, ובאופן צפוי אף יותר, החטיפה מאפשרת למיקי להרהר במהות החיים שלה עד כה, ובסינדרום שטוקהולם מופתי היא מתחילה להתעניין וקצת לחבב את לואיס, אחד החוטפים שלה. גם אנחנו אמורים לחבב אותו, כי הוא בחור נחמד סך הכול. הוא מתנהג אליה יפה, ולא רוצה לסכן את החיים שלה. בסך הכול רצה להוציא קצת כסף מבעלה הנאלח.
בדרך אנחנו אמורים להתרשם מהאופן שבו מלאני לא נלחצת מהחוטפים ומפגינה קור רוח, אבל זה גם קצת לא אמין וגם משעמם.
הצלע השלישית של החוטפים אמור להיות ספק אתנחתה קומית ספק גרוטסקה, הוא ריצ'רד (מרק בון ג'וניור בין היתר מ"ילדי האנרכיה") חובב מזכרות נאציות ששונא יהודים ושחורים. האובססיה שלו להיטלר אמורה להיות מצחיקה כי אחד החוטפים שחור ולשני יש אף ארוך. רוב הזמן הוא לא מצחיק, הוא בעיקר מטריד, את מיקי, ואת הצופים.
כמעט כל הדמויות בסרט מעוררות בוז בצורה כזו או אחרת. פרנק הוא איש בהמי ולא נעים שלא ברור מה מלאני עושה איתו. לא ברור גם מה מיקי עשתה איתו מלכתחילה. מצד שני, מיקי היא דמות שטוחה לחלוטין. היא יפה ועצובה, ונשואה לפרנק, וזה כל מה שאנחנו צריכים לדעת עליה.
הקשר שנרקם בינה לבין לואיס הגיוני רק בגלל שהוא אמור להיות כתוב ככה בתסריט. כי ככה זה בסרטים קלילים על פשע בסבנטיז. מישהי נחטפת ואז היא מבינה שהחוטפים יותר מעניינים מהחיים שלה. אין צורך שיהיו לה או לחוטפים קווי אופי, אישיות.
אין גם מספיק אקשן בסרט, ואם הכוונה הייתה להציג לנו עולם מאוד מוגזם ומגוחך, גם זה לא ממש קורה, למעט החיבה של ריצ'רד לצלבי קרס.
התוצאה הסופית היא פיהוקון, שפס הקול שלו הרבה יותר נעים ומעניין ממנו, למרות שגם הוא בסך הכול נשמע כמו עוד קלישאה על איך שהיינו רוצים לדמיין שהיה כיף בשנות ה-70.
