אין ילדים רעים: לגדל ילדים בלי תוויות
לפעמים אנחנו אפילו לא שמים לב כשאנחנו מספרים לאחרים שיש לנו ילד "קשה" או "עצלן", בנוכחותו. תוך כדי כעס או ייאוש אנחנו קוראים לילד שלנו "טיפש" או "נודניק". לפני ששוב תקראו לו בשמות, נסו להיזכר איך הרגשתם כשאתם הייתם ילדים
הטורים הקודמים בסדרה:
אפשר לנצח את ההתמכרות: רק צריך להחליט
שחררו את העבר המיותר - כדי לזכות בחופש
יש לכם טענות כלפי אחרים? תבחנו את ההתנהגות שלכם
תפסיקו להדביק תוויות
האם אתם זוכרים כיצד ההורים שלנו התנהגו אלינו, ומה הם אמרו עלינו? האם אתם זוכרים אלו תוויות הם, המורים, הדודים, והשכנים הדביקו עלינו? האם אתם זוכרים מה זה עשה לנו?
"הוא ילד קשה", "את ילדה מפונקת", "אתה ילד רע", "מעצבן", "טיפש", "נודניק", "אידיוט", "דפוק", "קרציה", "עצלן", "בלתי נסבל", "אפס" - האם זה נשמע לכם מוכר לכם מאיזשהו מקום?
כנראה שהמילים הללו עדיין מעלות אצלכם תחושה לא נעימה בגוף, יושבות לכם על הלב וצורבות בנשמה. הן עדיין מכאיבות לכם, נכון שכן? אז תחשבו מה זה עושה לילדים שלכם, איך זה משנה אותם, מכווץ וסוגר אותם, מרחיק אותם מכם.
המילים הללו גורמות להם לחשוב שהם כאלה. להיות בטוחים שהם כאלה. הם מתחילים לבקר את עצמם, לייסר ולהשפיל את עצמם. תביטו להם בעיניים ותראו כמה עצב יש שם.
הקשיבו לאותות המצוקה
אם הילד שלכם אומר על עצמו שהוא "עצלן", זו נורת אזהרה. אם הוא מסביר לכם שהוא "טיפש", זו קריאת מצוקה. אם הוא קובע שהוא "אפס", זה צלצול השכמה מהדהד.
אין ילד שהוא עצלן. זו מילה שמטילה עליו את האשמה, אבל לא מאפשרת לו לקחת אחריות. אין ילד שהוא טיפש. זו מילה של ייאוש, של ויתור, של חוסר אונים.
ואין ילד שהוא אפס. זו מילה שמבטלת, מוחקת וחונקת אותו, שהורסת לו את החיים. כמה סיכוי יש לו להצליח, או להיות מאושר, אם הוא אומרים לו שהוא אפס, אם הוא מאמין לזה שהוא אפס, שהוא כלום, שום דבר?
אין דבר קל יותר מאשר לומר "הוא ילד קשה". זה הדבר הכי קל בעולם. זה לא אני, זה הוא. הוא אשם, ואין לי כוח לטפל בזה. לא בא לי להתקרב אליו, להאזין לו, לחבק אותו, לאהוב ולהעניק לו.
אז לשם מה הבאתי אותו לעולם? ההורות עומדת למבחן דווקא ברגעים בהם לא קל, דווקא כשההורה מרגיש לפעמים אבוד, מסכן, מתוסכל ועצוב. אלה בדיוק הרגעים שבהם אני מזכיר לעצמי מדוע רציתי להיות אבא או אמא. הרגעים הללו שבהם אני שם בשבילו, תומך בו ללא סייג ומנסה להרים אותו אחרי שנפל, אלה הרגעים שהופכים אותי להורה טוב באמת.
גדלו ילדים מאושרים יותר
אם קשה לו - תסבירו, ואם הוא נכשל - תעודדו אותו. אל תעליבו, אל תקטינו ואל תבטלו אותו. הוא הילד שלכם, כל כך רציתם שהוא יגיע לעולם ועכשיו, כשקשה לו, אתם מרימים ידיים ומפקירים אותו? אתם נותנים לו להיות עם זה לבד בדיוק ברגעים שהוא הכי זקוק לכם?כולנו פצועים רגשית. כולנו נעלבנו, נפגענו, נכשלנו, בכינו, הרגשנו מאד לבד. בואו נלמד מהניסיון שלנו. בואו לא נעשה לילדים שלנו את מה שעשו לנו. בואו ניתן להם לצמוח ולגדול בסביבה תומכת, מגוננת ואוהבת. נקשיב, נעודד, נתמוך, נחמול, נחבק, נהיה שם בשבילם. ואף פעם, אבל אף פעם, לא נאמר עליהם שהם "ילדים קשים". כי הם רכים, בדיוק כמונו.
הכותב הוא מאמן למנהיגות
ולתקשורת 
לפנייה לכתב/ת 
