ארץ גדולה עם שפם: היטלר מככב בגרמניה
מה היה קורה אם אדולף היטלר היה צץ פתאום בעולמנו? בכך עוסקת הקומדיה "תראו מי חזר" שהפכה ללהיט קופתי מסחרר בגרמניה ומעמידה מול הקהל המקומי מראה עכורה ממנה משתקף הפיהרר. דמותו ארכאית ומגוחכת, אך סוחפת את ההמונים שוב בזכות מסריו הקליטים. זה יכול לקרות גם אצלנו
באפריל האחרון מנו 70 שנה למותו המשוער של אדולף היטלר. גופתו לא נמצאה, אך דמותו נוכחת עדיין בברלין, מינכן והמבורג. חמקמקה, מודחקת, אבל עמוק שם בזכרון הקולקטיבי של הגרמנים. לאורך השנים ניסו יוצרי הקולנוע והטלוויזיה המקומיים לזמן את הרוח של הפיהרר בדרכים שונות ומשונות. תמיד בזהירות, תמיד תוך התלבטות. הם חששו להנכיח את היטלר כאדם שלם על המסך הגדול והקטן, כבעל זהות אנושית. ואז הגיע אוליבר הירשביגל ב-2004 והחזיר להם את המפלצת מול הפנים ב"הנפילה".
אבל מאז עבר יותר מעשור - וגם הדימוי הזה נשחק. המפלצת המשופמת בגילומו של ברונו גאנץ הפכה לפלטפורמה ויזואלית לכל בדיחה מתורגמת בכתוביות לאנגלית, ספרדית וגם עברית. דאחקות על קבוצות כדורגל, פוליטיקאים או חברים בעבודה. כנראה הגיעה העת לטוויסט נוסף והסרט "תראו מי חזר" מספק אותו.
"תראו מי חזר" ("Er ist wieder da") מבוסס על ספרו הפרובוקטיבי של טימור ורמש מ-2012 ובו מתוארת סיטואציה דמיונית על פיה היטלר שב מן המתים היישר למאה ה-21 ומנסה להתאקלם בגרמניה החדשה. הספר הפך לרב מכר מסחרר, זכויות ההפקה נרכשו על חברת קונסטנטין פילם, והבמאי דויד ווננט הופקד על הקומדיה שיצאה בחודש שעבר לאקרנים בגרמניה והפכה ללהיט קופתי ענק במדינה (גרפה כ-15 מיליון דולר מאז יציאתה).
ווננט, שכבר הצליח לעורר סערה לפני ארבע שנים עם סרטו "Combat Girls" שגיבורתו היא ניאו-נאצית צעירה ממזרח גרמני, מתעקש שוב להציג מול החברה שלו מראה - וממנה משתקפת הפעם בבואתו של היטלר בכבודו ובעצמו. כך הוא בעצם מאתגר מחדש את התפיסה של קולנועני ארצו בנוגע לפיהרר.
האם מותר להציגו כדמות אנושית מלאה? האם איננו מסתכנים ביצירת אמפתיה לצורר ולתפיסת עולמו השטנית? הפאשיזם הרי מדבק. הוא נישא באוויר על גבי מסרים פשוטים, מתלהמים, ומעוררי רגשות. אם נאפשר להציגו כבן אנוש, ונשמיע את מסריו - ייתכן שיש מי שיאמץ אותם בחפץ לב. זהו כוחו של הקולנוע, ובמאי גרמניה תמיד נזהרו ממנו. "עדיף שגרמנים יוכלו לצחוק על היטלר, מאשר לראות בו מפלצת, מכיוון שזה משחרר אותו מאחריות למעשיו ומאשמתו השואה", הסביר ווננט בראיון לגרדיאן, "אבל זה חייב להיות סוג של צחוק שנתקע בגרון ואתה כמעט מתבייש כשאתה מבין מה אתה עושה".
כך הבמאי בן ה-38 (ולפניו הסופר ורמש) עושה לנו היכרות מחודשת עם היטלר בכבודו ובעצמו, כשהוא גיבור של קומדיה שעלילתה מתרחשת בימינו אנו. בפרספקטיבה של 70 שנה, אנחנו הצופים - כמו הדמויות סביבו בסרט - מזהים אותו ולוחצים על כל כפתורי האזעקה, אבל העלילה הבדיונית הזו כל כך סוריאליסטית, כל כך בלתי אפשרית, שהיא מזמנת הומור עצמי בריא, התייחסות קאמפית לפרצופו האייקוני וגם לבדיחות שואה. פריצת הטאבו מביאה סוג של תחושת הקלה - לצופים הגרמנים, גם לנו הישראלים. מפה אפשר לזרום עם העלילה.
ומה היא העלילה? היטלר (בגילומו של השחקן אוליבר מסוצי) נוחת פתאום בעולמנו - בשנת 2014. הוא לא יודע שגרמניה הובסה וכשהוא מגלה זאת לתדהמתו, הוא מתקשה לעכל את החדשות. הוא מביט נדהם במהגרים שבניגוד אליו התאקלמו בברלין המודרנית ביתר קלות, ולא פחות מכך הוא צופה בשאט נפש במעטפת ההיפסטרית החמימה סביבם ובאנגלה מרקל שמובילה אותם ("אישה עם כריזמה של איטריה רטובה" לדבריו). כמובן גם הטכנולוגיה של ימינו, ובמיוחד אמצעי התקשורת החדישים ורשת האינטרנט, הם בגדר מדע בדיוני מבחינתו.
ובכן, האמצעים האלה הם בדיוק מה שמשגר את היטלר היישר אל מרכז השיח הציבורי בגרמניה. העוברים והשבים מתייחסים אליו תחילה כמו ליצן - ליצן עם ביצים, אבל עדיין ליצן. הם יודעים שהיטלר לא בין החיים, אבל החקיין שלו נראה די אמין ונחוש, ועל כן גם מוזר ומשעשע. סבצקי (בגילומו של פביאן בוש), עיתונאי שפוטר מתחנת טלוויזיה פופולרית, קולט אותו במקרה במצלמה שלו ומחליט להציל את הקריירה שלו עם סיפור על גבר תמהוני שמתיימר להיות היטלר בגרמניה של היום. סוג של בוראט גרמני.
בשלב זה "תראו מי חזר" אכן מתנהל כקומדיה מוקומנטרית מהזן החביב על סשה בארון כהן, והיוצרים מתעדים ברנשים שונים ומשונים שפונים אל היטלר וספק מתבדחים איתו כשהם מייחלים לשובו, ספק מביעים תקווה כמוסה שאינה פוליטיקלי קורקט. השחקן מרוצ'י טען בראיונות שאלו היו תגובות אותנטיות, אפשר להניח שמדובר בהגזמות לשם קידום הסרט, אבל אין להתכחש לכך שהגזענות צפה ועולה מחדש בציבור הגרמני, במיוחד בחוגי הימין הקיצוני שבו.
מכאן ואילך אנחנו עדים לנסיקתו המחודשת של היטלר לפריימטיים עם תוכנית טוק-שואו שחורכת את הרייטינג. הצופים רואים בזה פארודיה - הרי זה רק חקיין, לא הפיהרר עצמו. איתו אפשר להתבדח, אפשר ללגלג, לגחך, אפשר לתת דרור לביקורות שלנו על הליברליזם האירופי המתחסד ולתשוקות הגזעניות שלנו. והנה אדולף שוב סוחף את ההמונים. הוא נואם נאומים חוצבי להבות, והקהל צוחק וצוהל. שפם קטן שלי, אולי תרקוד איתי.
אבל צחוק, צחוק, יש פה משהו מסוכן - קצת כמו הסרט "הנחשול". הכוח המפתה של הפאשיזם, גם כשהוא מוגש קר וציני, הוא סכנה לדמוקרטיה. כך, גם אחרי שנחשפים צילומים של היטלר יורה בכלב חמוד שתקף אותו, ציבור המעריצים ההולך וגדל דורש את פיטוריו. ואחר כך סולח, ומעלה אותו לגדולה שוב. מנגד, משעשע לגלות שדווקא הניאו-נאצים הם אלו שמתנגדים לו, ואף מבצעים בו לינץ' כיוון שהוא מבייש את זכרון הפיהרר שלהם.
"תראו מי חזר" היא קומדיה פרובוקטיבית שמאלצת את הגרמנים לבחון מחדש את יחסם להיטלר ומורשתו המודחקים. ההומור המושחז פה כמעט חסר עכבות, למעט נקודה אחת: היהודים. כשצוות הכותבים שגויס לתוכנית של היטלר נדרש לספק בדיחות שואה פוגעניות, נראה שהם מזועזעים - וכך גם הקהל באולמות.
זוהי ככל הנראה הסיבה, שהאנטישמיות הישירה של היטלר אינה נוכחת כמעט בסרט - לפחות לא זו המכוונת ליהודים. הוא כמעט לא מדבר על סלידתו מהם. אולם ברגעים שהוא מזכיר אותם, הקומדיה נעצרת והזעזוע פורץ החוצה. שנאתו ליהודים בוקעת מפיו בבירור רק לאחר שזקנה סנילית מצביעה עליו ומכריזה שמדובר בהיטלר האמיתי (עובדה שלא התכחש אליה מלכתחילה). היא היחידה שמבחינה שמדובר בעותק מקורי - בזכות תפיסת המציאות המטושטשת שלה.
הצלחת הסרט מאשררת בעצם את הניסוי שלשמו נוצר מלכתחילה - והוא, למרות הגישה הקומית והצינית שלה - רציני וקודר: בעוד היטלר עצמו הוא אישיות מקוללת שדימויו מעורר תגובה אלרגית אצל רוב רובם של הגרמנים (ועל כן מודחקת ונעדרת מחיי היומיום שלהם), המורשת שלו עדיין מפעמת שם בברלין, קלן ובמיוחד ברוסטוק, דרזדן ושאר ערי המזרח - מעוזי תנועת הימין הקיצוני פאגידה.
ואיך זה קשור אלינו הישראלים? מבחינה קולנועית גם אצלנו עלתה לאחרונה סוגיית הדימוי הקולנועי של מנהיג, אבל מזווית שונה, הפוכה כמעט. אחרי שני עשורים שבמהלכם שבו ועלו המראות והקולות מחייו של יצחק רבין ומרגעיו האחרונים, היוצרים עומדים כיום מול בעיה לא פשוטה. היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? למה לחפש - הוא עדיין נוכח, בכל מסך. האתגר הוא לפרק את דמותו ולהמציא אותה מחדש - כך למשל עמוס גיתאי ב"רבין היום האחרון", העוסק ברצח, בעוד שהקורבן עצמו כמעט ונעדר ממנו לחלוטין. כך הוא בוחן לא רק את האיש, גם את החברה סביבו.
ואכן "תראו מי חזר" משתמש בדימויו של היטלר, לא כאישיות בפני עצמה, אלא כסמל פוליטי שנוי במחלוקת מול השינוי החברתי בגרמניה של היום הנטענת שוב בשנאת זרים. אצלנו המצב די דומה,
וככל הנראה אף גרוע יותר. בעוד שרבים מבכים גם היום את לכתו של רבין ומדברים עליו בהערצה, מורשתו הולכת ומתפוגגת ונעלמת לחלוטין מהציבוריות הישראלית. כפי שנאמר: "שלום, שלום ואל תבוא לי בחלום".
את השאיפות לחברה צודקת ושוחרת שלום, החליפו גם אצלנו תשוקות לאומניות וגזענות ולהט הנקם - בגלל המצב המדיני הגלוי, ויותר מכך הנפשי הסמוי. בעוד שכולנו ציינו עשרים שנה לרצח רבין ב-4 בנובמבר, שכחנו כמעט לחלוטין את יום השנה ה-25 להתנקשות ברב מאיר כהנא ב-5 בנובמבר. אבל תשאלו את עצמכם מורשתו של מי היא שולטת כיום ברחובות ערינו? האמת היא שלא צריך אף סרט או קומיקאי שיתחזה אליו כדי לגלות לנו את התשובה. מסתבר שכהנא צדק.
