"שמתי את עצמי בצד והתמסרתי ליגאל עמיר"
הקומיקאי יוגב יפת לוהק על ידי עמוס גיתאי לתפקיד יגאל עמיר בסרטו "רבין, היום האחרון". בראיון הוא מדבר על החזרה בשאלה, על החשש מהסתה גם בימינו, ועל הקשיים בתהליך ההזדהות עם דמות הרוצח: "אני רחוק ממנו, אבל על הסט אתה מתבלבל, ואז חוזר הביתה ומוצא את עצמך עדיין איתו"
הדבר הראשון ששמים לב אליו כשפוגשים את יוגב יפת פנים אל פנים זה שהוא לא באמת דומה ליגאל עמיר. וזה די מפתיע כי כשהוא מגלם בסרט "רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי, הדמיון לרוצח ראש הממשלה מצמרר ממש. "זה אפילו קצת מעצבן אותי כשאומרים לי את זה, כי אני לא באמת דומה לו חיצונית" הוא אומר בראיון ל-ynet, "אני רוצה לקוות שלוהקתי כי אני שחקן טוב, ולא בגלל דמיון חיצוני, זו לא המהות של הדבר".
כך או כך, קשה שלא להתרשם מהדרך בה יפת בן ה-30 מגלם את עמיר, אותו כולנו מכירים ממסכי הטלוויזיה. זהו תפקיד מורכב, שגם לשחקן עצמו לא היה קל איתו. "חששתי מהתיוג, הרי אני לא מתחבר לשום דבר שהוא עשה", הוא מספר, "אחרי שקיבלתי את התפקיד התחלתי להילחץ ולחשוב שזה הדבר הראשון שאני עושה בקולנוע וכשאנשים יחשבו על יוגב יפת הם יראו את יגאל עמיר. הסכמתי אחרי שהתייעצתי עם ההורים שלי. היה חשוב להם שלא ישנאו את הילד שלהם, אבל הם מבינים שזה בסופו של דבר המקצוע שלי והם תמכו בי".
יפת הוא בוגר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ומאחוריו הצגות תיאטרון ברחבי הארץ (ביניהן הצגת היחיד שלו "סמיר ויהונתן"). הוא גם הופיע בסדרת הטלוויזיה "2.3 פעמים בשבוע" ומשתתף ככותב וכשחקן בסדרת הרשת "שיחות יוצאות". מפתיע לגלות שכיוצר, הוא נמשך בעיקר לתחום הקומדיות. עם זאת, כשמדובר במשחק, מה שחשוב לו הוא שהתפקיד יהיה מעניין. ואין ספק, דמותו של עמיר היא מסתורית ומרתקת, כפי שהיא מטרידה.
"עמיר בז לרבין וראה את עצמו כשליח אלוהים שהולך להציל את העם, גם אם העם לא מבין את זה. הוא חשב שהוא האמיץ היחיד", מסביר יפת, "הוא השתייך לקבוצת קיצונים שבעיקר מדברים. איתמר בן גביר השוויץ בסמל של המרצדס, אבל בתפיסה של עמיר צריך היה להגיע לרבין, לא לסמל. הוא מאוד זלזל באוזלת היד של הימין הקיצוני. אלו היו דברים שהוא דיבר עליהם רק עם אחיו, חגי עמיר למשל".
התסריט שעיצב גיתאי ל"רבין, היום האחרון" מבוסס על הפרוטוקולים של ועדת שמגר שחקרה את נסיבות הרצח, וגם על חומרים אותנטיים מחקירתו של עמיר, ואת הטקסטים הקשים הללו קרא יפת בהכנה לתפקיד. כיגאל עמיר הוא מגלם את הדמות המזוהה ביותר מבחינה חיצונית (רבין עצמו מופיע בפניו רק בקטעי ארכיון שמשובצים בסרט). הוא גם אחד היחידים להם ניתן נפח דרמטי בסרט. כשסביבו יש דיבורים, הסתה, וניתוח שלאחר מעשה, עמיר הוא היחיד שפועל.
הרבה שחקנים יעידו שהם נהנים לגלם דמויות של נבלים, שיש בכך חופש לבצע משהו שלא היית עושה במציאות, להתחקות אחר שורשי הרוע של ההתנהגות האנושית. זה קצת יותר מורכב כשמדובר בדמות של אדם שקיים במציאות, שעדיין חי ושמעשיו משליכים על החברה שבה אנו חיים. "אני מגלם את האדם הזה, ולכן אני חייב להכיר אותו. על הסט הייתי זה שבעדו", אומר יפת.
איך עושים את זה כשאתה מתנגד לכל מה שהוא מייצג?
"אתה קורא את החומר מנקודת מבט של אדם אחד - ואתה מזדהה איתו, אתה רואה את השיקולים שלו. אני רחוק ממנו ומכל דבר שהוא עשה, אבל על הסט אתה מתבלבל, ואז אתה חוזר הביתה ואתה מוצא את עצמך עדיין איתו, ופתאום נלחם למען הדמות שלו על הסט. מצאתי את עצמי מתווכח ושואל למה הוציאו משפטים שלו, ופתאום אתה קולט שאתה מרגיש מחויב. הייתי צריך לשים את עצמי בצד כי מאוד חשוב להראות אותו כדמות אנושית, ולא רק כמפלצת, אחרת מה עשינו בזה?".
יפת מדגיש שגם בני אדם נורמטיביים מסוגלים בנסיבות מסוימות לעשות מעשים איומים, ולכן חשוב לשמר את הזיכרון של הרצח ואווירת ההסתה שהזינה אותו. "היום בני נוער לא יודעים איך יגאל עמיר נראה", הוא קובע, "אם הזיכרון שלו לא קיים הזיכרון של הרצח לא קיים, והזיכרון של ההסתה ושל עד כמה למילים יש כוח, כמה לאדם ששורף ייצוג של רבין במדי אס.אס יש כוח, וכמה היום כשאתה כותב פוסט מלא שנאה בפייסבוק ובלי שום תקווה - כמה כוח יש לו".
ואכן, יפת מזהיר משימוש לא אחראי ומלבה שנאה בכוח של המילים וההסתה: "אנחנו חייבים לשנות את הצורה שבה אנחנו מתנסחים כי ככה לא נצליח לבנות פה כלום. זה כואב כי אני באמת לא חושב שיש לנו ארץ אחרת, ובסך הכול אני אופטימי. אני אוהב היסטוריה, אני קורא עלינו, ואנחנו קיימים הרבה שנים, וחייבים להמשיך הלאה אז בואו נעשה את זה יחד".
איך לדעתך חווה את הסרט מי שזוכר את הרצח, לעומת מי שלא נולדו עדיין כשרבין נרצח?
"הסרט מראה את רבין כמנהיג שקול ומלא חזון, ועד כמה אנחנו חברה שחיה על סיר לחץ תמידי. אם תמיד אומרים שנהיה פה מטורף בשנים האחרונות, אז לא - אמרו עלינו כבר בתנ"ך שאנחנו עם קשה עורף. זה לא השתנה, ההיסטוריה חוזרת. מקווה שמי שיראה את הסרט יעשה היכרות חשובה עם רבין, ויבין את הכוח והמשמעות שיש למילים ולפוליטיקאים ולכל אחד מאיתנו על השיח. איך אפשר לתרום לשיח יותר בונה ולא מסית ואלים".
יפת גדל בפתח תקווה כילד דתי להורים מסורתיים. יש לו שני אחים ואחות, "אחד מהם חרדי ואחד מהם מתנחל" - כך הוא מספר. הוא עצמו חזר בשאלה בהדרגה מגיל 17. "זה היה נוח להוריד את הכיפה ולעשות מה שבא לך, ולא להניח תפילין כל יום. זה פשוט היה מרד נעורים", הוא אומר.
איך המשפחה קיבלה את החזרה שלך בשאלה?
"לקח זמן, אבל אנחנו משפחה של אינדיווידואלים, כל אחד דתי בדרך שלו, והיה לנו יחסית הרבה חופש. היה ברור מגיל קטן שאני הולך להיות שחקן, ומבחינת ההורים שלי העיקר הוא שתהיה מי שאתה ותגשים את החלום שלך ושתעשה את זה טוב. יש לי אח חרדי שמעולם לא ראה אותי משחק לא על מסך ולא בתיאטרון, והוא גם לא יראה כנראה. אולי מתישהו זה כן יקרה".
"רבין, היום האחרון" עוסק לא מעט ברבנים שקראו להתנגדות אלימה לממשלה ואף הוציאו דין רודף כנגד רבין, אך יפת סבור כי אין מדובר בעניין דתי: "אצלי במשפחה אין מישהו שלא סולד מיגאל עמיר ומהמעשה שלו. אני לא חושב שהוא מייצג ציבור גדול או מייצג את הדת. אין דת בדברים האלו, הוא עבר על אחד האיסורים הכי גדולים. אני לא חושב שהרבנים שהתירו את זה מייצגים דת. כל אדם שבוחר לעשות דברים נוראיים ימצא את הצידוקים שלו".
יפת מספר כי הוא ובני משפחתו דנים לא מעט בפוליטיקה בבית. "יש הרבה ויכוחים, הרבה דיאלוגים שוצפים", הוא מעיד. אפשר להניח שוויכוח כזה התעורר בעקבות אחד ממערכוני הרשת שכתב ובו הוא גם משחק לצד מיטל גל סוויסה. הסרטון מכיל חמישה טיפים לחרדי שחש מוטרד באוטובוס, ונראה ביקורתי משהו בהקשר הדתי, במיוחד כשהוא מכיל המלצה להתגייס כדי להירגע:
הופעתו ב"רבין: היום האחרון" הביאה אותו בקיץ עד לפסטיבל ונציה היוקרתי, שם הוקרן הסרט בבכורה. "לראות את עצמך על מסך גדול מול אלפיים איש בוונציה - זה מרגש וגורם לך לתהות מה מכל זה יגיע אליהם, אבל להפתעתי אנשים ניגשו אלי בתום ההקרנה, הדמות מאוד טלטלה אותם. מתוך השאלות במסיבת העיתונאים הבנתי שהם מכירים את הפוליטיקה שלנו בצורה מאוד שטחית. זה גרם לי להבין כמה חשוב לייצא סרטים על התרבות שלך לחו"ל, זה השגריר הכי טוב".
ולעומת זאת איך היה לצפות בפרמיירה בארץ?
"הקהל הישראלי הוא הדבר הכי חשוב עבורי. אם בוונציה התרגשתי, כאן היה לחץ. רוב הסרט לא הסתכלתי על המסך אלא על האנשים, לראות איך אנחנו נגיב לזה. באו אלי אחר כך ואמרו לי: 'ניסינו לשנוא אותך, אבל זה היה קשה מאוד'. קיבלתי את זה כמחמאה".
זו לא הפעם הראשונה שיפת עוסק בנושאים נפיצים דרך משחק. מזה חמש שנים הוא מעלה את הצגת היחיד "סמיר ויהונתן" שכתבה דניאלה כרמי וביימה סיון הנדלסמן, וזיכתה אותו בפרס השחקן המצטיין בתיאטרונטו 2011.
היא מספרת על סמיר, ילד ערבי שמטופל בבית חולים בו רוב החולים האחרים יהודים. "זו הצגה קומית עם מסר אופטימי על איך כולנו באותו סיר, ואנחנו חייבים לנסות לבנות פה משהו חדש" הוא אומר.
ההצגה הביאה אותו גם לבמות באירופה ושם קיבל לדבריו הדגמה לכוחה של האמנות. "הופעתי בברלין, ואחרי ההצגה התיישבו איתי כמה פליטים מסוריה וסודאן. בהצגה אני מדבר אנגלית במבטא ערבי, ואחד הפליטים היה בטוח שאני ערבי. אמרתי לו שאני יהודי מישראל, והוא הסתכל עלי כאילו שהוא ראה שד, לא ידע איך לאכול את זה. אמרתי לו: 'אתה רואה, אנחנו יכולים לדבר'. זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה יהודי, ושאלתי מה לימדו אותו עלינו. הוא ענה 'שאתם שטן'. הייתי נציג מול פליט סורי שבחיים לא פגש יהודים, והנה אני משפיע עליו, באמצעות האמנות".
אבל פוליטיקה רצינית בצד, יפת רואה את עצמו קודם כל כיוצר קומי. הוא עומד לקחת חלק בסדרת מערכונים בניקולודיאון, ובסדרת טלוויזיה חדשה. שני הפרקים של סדרת הרשת "שיחות יוצאות" (אותה יצר ביחד עם ניר ברגר) כבר זכו למאות אלפי צפיות."זו מהפכה שמתרחשת. זה קורה ברשת אבל לוקחים את ההפקה ברצינות, משקיעים בהתחלה כסף בעצמנו והרבה זמן פנוי. הדגש הוא לעשות תכנים נגישים שמושקעים עד הפרט הקטן ביותר ולא להתפשר. יותר כיף לי להעביר ביקורת בצורה מחויכת, גם אם המצב חרא שלפחות נצחק".
