יוצאי אתיופיה בחג הסיגד: "נשבעתי להביא את הבת לארץ הקודש"

"יש לי את הזכות לספר את סיפור עליית משפחתי.

חלום העלייה לירושלים של משפחתי

זכור עוד לפני מותו של אבי ז"ל.

אני זוכרת את אבי מושיב אותי על ברכיו,

ומספר לי כיצד נראית העיר ירושלים.

המסע היה ארוך ומייגע, היינו צמאים ורעבים

וקצב הצעידה היה מהיר וללא הפסקות.

דודתי מאמו ז"ל צעדה עם בנה התינוק על גבה,

עד שתש כוחה והיא התמוטטה ומתה".

רונית בר (44), יוצאת אתיופיה, התייצבה בסלון בית פרטי ביישוב שלומי מול 25 מאזינים שלא נמנים עם בני העדה. בקול רועד היא שיתפה את הקהל בסיפור המסע שלה ושל בני משפחתה לישראל דרך סודן בסתיו 1980. בר, אם לארבעה מכרמיאל, היא אחת מ-100 בני הקהילה האתיופית שלוקחים חלק במיזם "סיפור על הדרך" על רקע חג הסיגד שאותו מציינים היום (ד') בני העדה.

"היה לי חשוב לשתף אנשים בסיפור מכונן בהיסטוריה של הקהילה שלנו והיסטוריה מרוחקת ולא נודעת למרבית הישראלים", הסבירה בר את החלטתה לקחת חלק במיזם. הפעוט שנישא על גבי דודתה של בר נמסר בדרך לישראל לסבתה. "נדרשנו להמשיך קדימה בלי לעצור כאילו לא קרה דבר. רק קומץ גברים נותר מאחור לטפל בגופתה", שחזרה בר.

היא סיפרה עוד כי "לאחר כברת דרך נוספת נתקלנו בסיור של הצבא האתיופי שתפס אותנו בשעה שחנינו. החיילים פתחו ביריות ונוצרה המולה ואחד מהם פצע את אחותי ברגלה. הילדים ברחו לכל עבר, וחלק העבירו את הלילה במערות שהיו בקרבת מקום. נשארנו במקום עד עלות השחר. החיילים החרימו את כל הרכוש שהיה בידינו, ומשם פינו אותנו למבנה גדול. הוחזקנו שם כחודשיים ולאחר מכן הצלחנו להימלט משם ולהגיע לגבול סודן".

"סיפור היסטורי מכונן". רונית בר(צילום: חברה למתנ"סים)

התוכנית של החברה למתנ"סים הארצית היא פרי יוזמה של עו"ד דוד דרסלי אבטה והיא נוצרה על רקע מחאת בני הקהילה במהלך השנה. בעדויות שנשמעות ב-100 בתים ברחבי הארץ פורסים העולים את תלאות מסעם דרך מדבריות סודן ומספרים על בני המשפחה הרבים שאבדו ונקברו במדבר בדרך, על אלו שנותרו מאחור, על ילדים שהגיעו לבדם ונשלחו לפנימיות, על התרבות שממנה באו ועל המפגש עם התרבות הישראלית.

לדברי אביעד פרידמן, יו"ר החברה למתנ"סים הארצית, "ההיסטוריה של העם היהודי זה לא רק גירוש ספרד והאינקוויזיציה, פרעות באירופה והשואה, אלא גם המסע המפרך, הגבורה הרבה והאובדן של הישראלים יוצאי אתיופיה. יש לתת לעלייה הגאה והציונית של יהודי אתיופיה את המקום הראוי לה בסיפור הגדול של חזרת העם היהודי לארצו, זו היסטוריה משותפת לכולנו ועל כולנו להכירה".

"החיילים החרימו את כל הרכוש". רונית בר והמשתתפים במפגש(צילום: חברה למתנ"סים)

(צילום: חברה למתנ"סים)

"עליתי לארץ ברגשות שמחה". אורי מקונן בחוג בית(צילום: חברה למתנ"סים)

אורי מקונן (61), אב לשישה וסב לחמישה שהיה חקלאי בכפר באתיופיה, סיפר גם הוא בחוג בית בירושלים על מסלול העלייה שלו. "עליתי לארץ ברגשות שמחה, מרצון ולא ככורח, בעקבות סיפורים על ירושלים ועל ציון כארץ זבת חלב ודבש", סיפר מקונן. "עליתי לארץ עם אשתי השנייה ובתי שהייתה קטנה מאוד. נותרה לי בת נוספת מנישואים קודמים שנשארה עם אימא באתיופיה, ונשבעתי לעשות הכול על מנת להביא גם אותה לארץ הקודש".

הוא סיפר עוד כי "המסע היה קשה ומפרך, ומסוכן, וכלל זמן רב של המתנה

בסודן. בישראל לקח לי תשע שנים ארוכות עד שהצלחתי להביא להעלאת בתי השנייה, בדיוק לפני חגיגת בת המצווה שלה. בת 3 היא הייתה כשנפרדנו, היום היא סטודנטית לכלכלה ואני גאה בה מאוד. משפחות שלמות, מתינוקות ועד קשישים צעדנו, והרבה לא הצליחו להגיע לארץ המובטחת. ואת הציונות שלהם, ההקרבה שלהם והאהבה שלהם לארץ צריך שיזכרו".

יפית טגניה (40) העידה בחוג בית בעפולה על עלייתה לישראל בגיל 10. אביה היה פעיל חברתי שהדריך ולימד בני נוער לקראת העלייה לארץ, ולאחר שהדבר נודע לשלטונות עמדו בני המשפחה בפני סכנת חיים ונאלצו לברוח באופן מיידי. "אחרי שבוע וחצי של הליכה, הגענו לסודן ושם נאלצנו להמתין בתנאים קשים כשלוש שנים", סיפרה טגניה. "אבי נפצע אנושות כשניסה להפריד בין שני בני הקהילה שהתקוטטו. בשל פציעתו פונה לישראל לקבלת טיפול רפואי עם אחי. כמעט שנה היינו מופרדים".