"שנאת שמנים וגזענות - זה אותו דבר"
השחקן האיסלנדי עצום המימדים גונאר יונסון מככב בדרמה "לב רחב" שכבשה את פסטיבל טרייבקה. לקראת יציאת הסרט בישראל והקרנתו בפסטיבל סרטים בערבה, הוא אומר בראיון: "מה שאני לא אוהב בתעשיית הקולנוע זה המשיכה לאנשים יפים וחטובים. זה כמו להיות זונה"
ביורק, סיגור רוס, מום, סיבר, אמיליאנה טוריני ועוד עשו זאת בגדול בזירת הפופ והרוק הבינלאומי. המלחין יוהאן יוהאנסון הוא אחד מיוצרי הפסקול הפופולריים בתעשיית הקולנוע (אחראי על "אסירים", "סיקאריו" ו"התיאוריה של הכל", עליו היה מועמד לאוסקר). הבמאי בלתזאר קורמאקור ("המבריח", "אוורסט") הוא כוח עולה בהוליווד, והשחקן אולאפור דארי אולאפסון ("חייו הסודיים של וולטר מיטי", "צייד המכשפות האחרון") מצטרף אליו. כל כך הרבה כישרון יש באיסלנד הקטנה על 300 אלף תושביה, ולשחקן גונאר יונסון יש הסבר מקורי לפלא הזה.
"המקור לכך הם ההרים", קובע יונסון בראיון ל-ynet, "אתה חייב להגיע לשם כדי להרגיש את זה". אז ההרים הם המעיין החם והפורה של היצירה המפותחת באיסלנד, אבל יונסון עצמו הוא הר. הר אדם. לא מהסוג המבעבע באי הוולקאני שבצפון האוקיינוס האטלנטי, אלא מהסוג האנושי, השקט, האדיב.
הוא מככב ככזה גם על המסך בדרמה "Virgin Mountain" ("הר בתול", בתרגום חופשי) שיצא בבתי הקולנוע בישראל בשבוע הבא תחת השם "לב רחב". עוד לפני כן ניתן יהיה לצפות בסרט בפסטיבל הסרטים בערבה שייפתח הערב (ד'), ויקרין לצדו סרט איסלנדי נוסף - המועמד המוביל לאוסקר הזר "איילים".
ב"לב רחב" גונאר יונסון (ויש להבדיל בינו לבין גונאר האנסן - השחקן האמריקני יליד איסלנד, שנודע כאיש מאחורי פני עור מסרטי האימה האייקונים "המסור מטקסס", והלך לעולמו השבוע בגיל 68) מגלם את פוסי, ילד מזדקן ועצום ממדים, שמיומנויותיו הסוציאליות לוקות בחסר. מתחת לבטן האדירה מסתתרת נפש עדינה וביישנית, שמתרסקת כל פעם מחדש כשהוא נתקל ביחס מכפיר ומבזה מהחברה. כדי להתגונן הוא מתכנס בתוך ביתו, שם הוא מאזין למוזיקת רוק כבד ומשחזר קרבות היסטוריים גדולים על שולחן משחקים. ואז הלב הטוב שלו נשבר, כשפעם אחת בחייו הוא יוצר קשר עם אישה.
סרטו היפה והעדין של הבמאי והתסריטאי דאגור קארי הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין האחרון וזכה בפרס הראשון של פסטיבל טרייבקה בניו יורק (שנה אחרי שזכה בפרס "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא). יונסון זכה בפסטיבל בפרס השחקן הטוב ביותר.
"הופעתו משלבת קומדיה ועצבות שמזכירה את צ'פלין ובאסטר קיטון ללא טריקים, יומרה והתנשאות. הוא משתמש בעדינות, תזמון וכנות עירומה כדי ליצור דיוקן של אדם שנאבק כדי שיכירו אותו בעולם ששופט אותו לפי הופעתו", נכתב בנימוקים לפרס, ונראה שיונסון אמין כל כך בתפקידו כי הוא מכיר את הנושא מחייו האישיים.
"אנחנו נוהגים להתעלם מאנשים שיש להם מוגבלויות. יש נטייה להתאכזר אליהם", הוא אומר, "במקום לנסות להכיר את פוסי, האנשים סביבו נשארים נאמנים לדעות המוקדמות שלהם לגביו. הם שופטים אותו לפי איך שהוא נראה. הוא לא נראה למשל כמו כל חובב רוק כבד, וקשה להם לקבל את זה". בסרט נוהגים בו חבריו לעבודה בבריונות ומשפילים אותו, והוא נמנע מלהלשין עליהם לבוס. במקרה אחר, חברות שהוא מפתח עם בתם של השכנים החדשים, מסבכת אותו עם החוק לאחר שהאב חושד שהוא פדופיל.
"אני הייתי משני צדי הבריונות", הוא מספר, "כשהייתי ילד היו מי שהתעללו בי, אבל לא התמודדתי עם זה, אלא ניסיתי להתעלם, ואז עשיתי את אותו הדבר לאחרים. במקום לטפל בזה, ניסיתי להתייחס לזה כאילו זה לא קיים. כשהתבגרתי, הבנתי שזה לא הדבר הנכון לעשות".
פוסי סופג את ההשפלות. הוא לא מגיב.
"זה ההבדל בינו לביני. אני לא אקבל את זה כיום, אבל הייתי ממליץ לאמץ את דרך ההתמודדות של פוסי, כי אני חושב שהוא לימד אותי הרבה והניע אותי להיות אדם טוב יותר. אני חושב שגזענות ובריונות כלפי שמנים באים מאותו מקור. אנחנו בעלי חיים, והאלימות שלנו באה משם. למרות שאנחנו מתורבתים, לפעמים החיה שבתוכנו יוצאת החוצה. זה חלק מהמתח התמידי בין יצרים לשכל. בסוף זה תלוי בך, איך אתה מתמודד עם זה, האם אתה מאפשר לזה להשפיע עליך. להיות שמן או מוזר, זה כמו להיות בעל מראה זר. אתה יכול להיות האדם הכי נפלא בעולם, אבל אנשים ישפטו אותך לפי איך שאתה נראה".
כיום כשהוא אדם בוגר ונחשב לאחד האהובים בשחקני איסלנד, הוא לא מסתתר מאחורי הבטן הגדולה שלו. "אני לא מתבייש בעצמי", הוא מצהיר, "הדרך בה החברה שפטה אותי כילד כנראה נגעה בי, אבל מאוד מהר למדתי שאסור לתת לזה להשפיע עליי. לי לא היתה בעיה. הבעיה היתה של האנשים מסביב. ואם אנחנו רוצים שינוי, הוא יבוא רק מהאנשים - לא הממשלות. לא הממסד. אלו דברים שבאים מתוך האישיות, מתוך העולם הפנימי שלנו".
וכהוכחה לביטחון העצמי וההשלמה עם גופו, יכול להציג יונסון את סדרת הצילומים המרשימה שלו מלפני שלוש שנים בעיתון איסלנדי, כשהוא בעירום מלא - מחווה משעשעת שלו לתמונותיה של דוגמנית מקומית שהצטלמה בפוזיציות דומות למגזין פלייבוי. "השתשעשעתי ברעיון הזה, ואז התקשו אלי מהמגזין ורצו לראיין אותי ולצלם אותי בעירום", הוא נזכר, "שאלתי אותם אם הם בטוחים שהם רוצים שאעשה את זה, הם אמרו שכן, אז הלכנו על זה. אני לא חושש מזה. זה היה כיף".
יונסון מספר כי תמיד נמשך למשחק, וכבר כתלמיד תיכון השתתף בהצגות. ב-1984 לוהק לסרט הראשון שלו - פנטזיית ויקינגים בשם "כשהעורב עף" של הבמאי הראפן גונלאוגסון, שליהק אותו גם להפקות אחרות שלו בהמשך. "התחלתי בתפקידים קטנים ומאז המעגל התרחב והתרחב", הוא אומר, ומספר כי לצד הופעותיו בקולנוע ובתיאטרון, עסק בעבודות מזדמנות - ובין השאר עבד כטבח במרכז לנוער במצוקה. "כשהגיע מנהל חדש הוא פיטר את כולם חוץ ממני, כי אני הייתי היחיד שתיקשר עם הילדים".
בין סרטי ויקינגים ודרמות רציניות יותר, פגש יונסון את אולאפור דארי אולאפסון - הכוכב הגדול של הקולנוע האיסלנדי, שגם הוא בעל ממדי גוף אדירים. "אנחנו תאומי המגדל של איסלנד", הוא מתבדח ונזכר בשיתוף הפעולה שלהם בדרמה הקומית "רוקלנד" של מרטיין ת'ורסון שבה גילם את הסיידקיק של אולאפסון. כמוהו, וכמו שחקנים איסלנדים אחרים, גם הוא חולם על הוליווד, והוא יודע שממדי גופו העצומים יכולים לעמוד לזכותו בניסיון להשתלב שם.
"הממדים שלי הם הזדמנות גדולה לכל מני תפקידים, שמאפשרים לי להיות מרושע. אולי זה יכול להיות גם כרטיס הכניסה שלי להוליווד, אני צריך להכין באמת פורטפוליו. אולי זה ימשוך מישהו כי אני גדול וחזק. זה משהו שאני חושב עליו", הוא אומר, "אם זה תפקיד שאני מעוניין בו, ודורש ממני לשנות את מבנה גופי, אז אני יכול לשקול את זה. לפעמים הגוף הגדול שלי גם משמש יתרון, למשל בסרטי פנטזיה ואקשן למיניהם. שיחקתי בסרט 'Dorks and Dumsles' שמספר על משחקי תפקידים, וצילמנו סצנות שהן בין מציאות לדמיון. אז גילמתי שם מעין טרול ענק והייתי מרושע".
ועדיין, תעשיית הקולנוע מזמנת בעיקר אנשים יפים, רזים וזוהרים.
"אם יש דבר שאני לא אוהב בתעשיית הקולנוע, זה המשיכה לאנשים יפים וחטובים. זה כמו להיות זונה. אתה צריך לטפל בעצמך כל הזמן. אבל אני מעולם לא נהגתי כך. נשארתי נאמן לערכים שלי. באיסלנד יש כל כך הרבה שחקנים שלא מקבלים תפקידים, ואז בכל פעם שהם שומעים על הפקה של סרט, הם ישר מבררים איך הם יכולים להשתלב. אני לא עובד ככה. אני יודע שאם הם יזדקקו לי, הם יפנו אליי. בגלל זה אני נשאר בתיאטרון - כי אני יודע שיש לי עבודה קבועה, ואז אני יכול להיות בררן בנוגע לתפקידים שמתאימים לי, למשל לעשות מחזות זמר".
בינתיים הוא יכול להקדיש את עצמו לחיי הבמה והמסך - בין השאר כי הוא לא נשוי ואין לו משפחה - ממש כמו פוסי ב"לב רחב". לטענתו, זה מאפשר לו להתמקד ביצירה. "אני לא מחפש שום דבר כרגע. מה שיהיה יהיה", הוא אומר. בינתיים הוא יכול לפנות להרים: "אני מקבל אנרגיה מההרים. וגם האלכוהול יכול לעזור".
