"עורבני חקיין 2": סוף קודר למשחקי הרעב
הסרט האחרון בסדרת "משחקי הרעב" חותם אותה בדימויים אפלים, אלימות אכזרית וסיום שמתארך יתר על המידה. הוא בעיקר מותיר אחריו את אחת הדמויות המעניינות ביותר בתקופתנו - שהפכה כה מזוהה עם ג'ניפר לורנס
תם ונשלם. בשלוש השנים שחלפו מאז הגיח "משחקי הרעב" למסכים הספיקה ג'ניפר לורנס האלמונית להפוך לכוכבת המובילה בהוליווד (ולזכות באוסקר), ג'וליאן מור זכתה באוסקר, פיליפ סימור הופמן הלך לעולמו (והופעתו האקראית בפרק הנוכחי נראית כאילו מישהו לא ידע מה לעשות עם מעט החומרים שצולמו בהשתתפותו), שלושת סרטי הסדרה גרפו כ-2.3 מיליארד דולר ברחבי העולם, והסרט הנוכחי צפוי לעגל את הסכום ל-3. אבל הגיעה העת לומר שלום.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
תקציר הפרק הקודם: ב"משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק 1" נעתרה קטניס אוורדין (לורנס) לבקשתם של הנשיאה קווין (מור) והאסטרטג פלוטרך הוונזבי (הופמן) לקחת על עצמה את תפקיד העורבני החקיין, ולהוביל את המורדים לניצחון על משטר הדיכוי של הנשיא העריץ סנואו (דונלד סאתרלנד). בתמורה היא דורשת את שחרורו של אהובה ושותפה למשחקים פיטה מלארק (ג'וש הצ'רסון) משבי הקפיטול, שם עבר שטיפת מוח שגורמת לו לרצות בחיסולה של קטניס.
"עורבני חקיין – חלק 2" ("The Hunger Games: Mockingjay – Part 2") מעיד שפיצולו של הספר החותם את הטרילוגיה הפוסט-אפוקליפטית מאת סוזן קולינס לשני סרטים היה יותר מאשר אמתלה לסחוט עד תום את הרווחים מהפרנצ'ייז. זהו סרט שמצליח לעמוד בזכות עצמו, ולהביא אל קיצה את הסאגה של פאנם.
הפרק (ליתר דיוק, חצי הפרק) הנוכחי מציע כמה מהדימויים הקודרים ביותר שידעה הסדרה, ואחדות מהסצנות בו מעלות אסוציאציות פוליטיות אקטואליות – מהמלחמה בעיראק והמהומות בלוב ועד זרם הפליטים ששוטף את אירופה ופיגועי התופת של דאע"ש. לא שהדברים היו מכוונים מלכתחילה, כמובן, אבל יש בכך כדי להעיד על מידת הרלוונטיות של המחשבה הפוליטית-חברתית שעומדת בבסיס הסדרה כולה.
ואם הפרק הראשון בסדרה נראה היה כמו שילוב של תוכנית ריאליטי מפונפנת וקרבות גלדיאטורים עתידניים, זה שלפנינו כבר מזכיר משחק וידיאו שכולל מתקפה של מוטציות תת-קרקעיות, מנוסה מנוזל שחור דמוי נפט המאיים להטביע את המורדים, והתחמקות ממלכודות מוות מתפוצצות הפזורות במרחבי הקפיטול.
במחציתו השנייה של "עורבני חקיין" מובילה קטניס קבוצה של מורדים הכוללת את פיטה, שנאמנותו לחבורה עדיין מוטלת בספק, גייל (ליאם המסוורת) המתחרה בו על ליבה של קטניס, פיניק אודייר (סם קלאפלין), שנישא לפני המשימה בשידור חי על מנת להתגרות באנשי הקפיטול, וכן שתי תאומות-לוחמות זהות, "ליג 1 ו-2" (מיסטי וקים אורמיסטון), רשימה חלקית בלבד. התקדמותם אל עבר ארמונו של סנואו אינה דומה לשום דבר ש"משחקי הרעב" ההמוניים הכינו אליו את משתתפיהם בעבר, ומה שהיה פעם בגדר בידור טלוויזיוני סדיסטי נהפך עתה למציאות אלימה הכוללת דימויים סמליים של לידה מחדש ורצח אם.
קדרותו של הסרט נמצאת בהתאמה לתהליכים שעוברת קטניס במהלך הסדרה, מנערה-קשתית לאישה צעירה המפתחת מודעות פוליטית ותובנה למניפולציות האכזריות שנוקטים בהן שליטים בהווה ולעתיד. פה היא משלימה את הפיכתה לז'אן ד'ארק של תרבות ה-young-adults. מרבית הדמויות שהופיעו בפרקים הקודמים נמצאות פה, גם אם לרגע (אלה כוללות את המנטור המיתולוגי היימיץ', היחצ"נית הפומפוזית אפי טרינקט ומנחה הטלוויזיה המגונדר סזאר, בגילומם של וודי הרלסון, אליזבת בנקס וסטנלי טוצ'י, בהתאמה), כאילו כדי לומר את מילות הפרידה שלהן ממעריצי הסדרה.
כמו קטניס, גם ג'ניפר לורנס עברה במהלך צילומי הסדרה מעמדה של שחקנית צעירה מבטיחה (ב"קר עד העצם") לכוכבת המסקרנת ביותר בהוליווד היום (סרטה הבא, "ג'וי", מסמן את שיתוף הפעולה השלישי ברציפות עם הבמאי דיוויד או. ראסל, שהופעתה ב"אופטימיות היא שם המשחק" שלו זיכתה אותה בפרס האוסקר). ישנה, על כן, מידה של עניין בצפייה בה פה, משלימה בסרט את מה שכבר הפכה לו במציאות.
הבמאי, פרנסיס לורנס (שום קשר משפחתי), שנטל את הובלת הסדרה מידיו של גארי רוס, במאי הפרק הראשון, אינו מנסה לצמצם את עוצמתם של הדימויים "הקשים" בסרט, אבל הצפייה ב"עורבני חקיין – חלק 2" מלווה בתחושה שמדובר אכן בטיפות האחרונות של לימון סחוט. וכך, במקום שהסרט יסתיים בשיא, הוא נדמה יותר הולך ודועך אל סופו – ליתר דיוק כמה "סופים" שמחלישים את האפקט הדרמטי. יש גם מקום לתהות על מידת השמרנות שמאפיינת את התמונה החותמת.
האם "משחקי הרעב" היא סדרה שחשיבותה הקולנועית זהה למעמדה בספרות הפופולרית? אין ספק שעיסוקה בדימוי
החזותי ה"ממושטר", בכוחו ובהשפעתו, כמו גם בהבנה שאפשר וצריך לחתור תחתיו, צוברת ערך מוסף בקולנוע – ודאי כשהדברים נעשים במסגרת של פנטזיית-מתבגרים מאתגרת. גם הניסיון לעבוד בתוך מסגרת הוליוודית מסחרית ובה בעת להציג ביקורת על העולם הטלוויזיוני הפופולרי וחיבורו לתופעות פוליטיות פסולות – הוכתר פה, פחות או יותר, בהצלחה.
יש מקום להעריך את התמודדותם של יוצרי סדרת הסרטים עם המקור הספרותי. במיוחד עם הדימויים האלימים שהיא מספקת ושבקולנוע מוצגים הרי בצורה ישירה וגראפית, גם אם לא בהכרח בוטה. אבל בעיקר היא עיצבה את אחת משתי הדמויות הנשיות המייצגות והמעניינות של תקופתנו (השנייה היא האקרית המחשבים ליזבת סלאנדר, הנערה עם קעקוע הדרקון מסדרת ספריו של סטיג לרסון), והעניקה לג'ניפר לורנס תפקיד ראוי המזוהה עמה.
