"הסוד שבעיניים": עוד עיבוד אמריקאי כושל
הגרסה החדשה ל"הסוד שבעיניים" הארגנטינאי מצטרפת לרשימת הסרטים שהאמריקאים הצליחו להרוס. גם לא שמות גדולים כמו ג'וליה רוברטס, ניקול קידמן או אפילו צ'יווטל אג'יפור יכולים לעזור לעיבוד שניסה לבסס מהלכים עלילתיים דומים למקור אבל נכשל
והנה זה שוב קורה. העין המשוטטת של אנשי הוליווד מתבייתת על סרט איכות ממדינה המוגדרת כ"לא אמריקה". אולי זה סרט אימה שבדי ("הכנס את האדם הנכון"), מותחן פסיכולוגי מדרום קוריאה ("שבעה צעדים"), או דרמה פיוטית מגרמניה ("מלאכים בשמי ברלין"). ברוב המקרים התוצאות איומות. סרטים שנותקו מההקשר הגיאוגרפי, חברתי ותרבותי וזוכים לטלאים "מייד אין אמריקה". ריכוך או השמטה של הרגעים הייחודיים שהיו במקור או הקצנה וולגרית של הדקויות. "הסוד שבעיניים" ("Secret in Their Eyes") הינו תוספת מצערת לרשימת הקלון.
הסרט המקורי הופק בארגנטינה בשנת 2009, בוים ע"י חואן חוזה קמפאנלה וזכה בפרס האוסקר לסרט הזר. הגרסא האמריקאית מתהדרת בצוות מרשים של שחקנים - ניקול קידמן, ג'וליה רוברטס ו- צ'יווטל אג'יפור (מי שהיה מועמד לזכייה על תפקידו הזכור ב"12 שנים של עבדות"). הבימוי והעיבוד לתסריט נעשו ע"י בילי ריי. כתסריטאי ("קפטן פיליפס", "משחקי הרעב") וכבימאי (מותחן הריגול הפוליטי Breach מ-2007) ריי הוכיח את משיכתו לנקודות ההשקה שבין התנסות אישית וסיטואציה פוליטית מאתגרת. זהו רקע רלוונטי לעיבוד הסרט – אך זה רחוק מלהספיק.
העלילה מתרחשת בשני צירי זמן השזורים אחד בשני. בהווה מנסה ריי (אג'יפור), חוקר FBI שפרש לפני 13 שנים, לפתוח מחדש תיק חקירה של מקרה אונס ורצח שבוצעו ע"י אדם שטרם נתפס. הוא נפגש עם קלייר (קידמן) מי שהייתה הבוסית שלו בעבר ומושא לא ממומש לאהבתו, ועם ג'ס (רוברטס), חוקרת שעבדה לצידו, ושבתה בת העשרה הייתה הקורבן של מעשה הפשע. ציר הזמן השני חוזר לתחילת 2002, לחקירה שהחלה חודשים ספורים לאחר מתקפת הטרור של ה- 11.9, בתקופת שיא של פעולות שיטור המכופפים ערכים ונורמות של חברה דמוקרטית מהוגנת. פעולות אלו שיבשו את החקירה כשהחשוד במעשה זכה להגנה ממסדית בשם תרומתו המשוערת ללוחמה בהתארגנויות טרור.
המעטפת החיצונית היא של סרט חקירה על רקע תקופה בעייתית מבחינה פוליטית. אבל לב העניין אמור להיות מערכת היחסים הלא ממומשת בין ריי לקלייר. מה שמחבר בין שתי הרמות היא התשוקה שלא יודעת שובע – של מי ששומר על אהבתו למי שאמורה להיות הרחק מהישג ידו מבחינת מעמדה, לחקירה שעליה שקד ריי לאחר שפרש, מידיי לילה, במשך 13 שנים, והתשוקה של הרוצח עצמו ואשר גילוייה מהווה חלק מהותי מתהליך החקירה.
כל זה נכון בתיאוריה. בפועל הסרט מושתת על סדרת החלטות המשפיעות על כל המבנה ומביאות לכשל כולל. ראשית, החלפת עידן "המלחמה המלוכלכת" בארגנטינה בעידן "חוק הפטריוט" בארה"ב. הסרט מנסה לבסס מהלכים עלילתיים מקבילים לאלו שהיו בסרט המקורי אך שתי התקופות שונות בתכלית. עד כמה שהוגבלו חירויות האזרח בארה"ב עדיין יש הבדל של ארץ ושמיים ביחס לפעולות הדיכוי, הכליאה, האלימות והרצח שהיו בארגנטינה תחת משטר החונטה.
בסרט המקורי שימשה האכזריות של תקופה זו כמניע לכמה אירועים מטלטלים בחלקו השני של הסרט. בסרט האמריקאי יש ניסיון לשכפל מהלכים עלילתיים דומים, אך הם לא מעוגנים באופן מתקבל על הדעת באופן בו התנהלה תקופת "המלחמה בטרור". בחלקו האחרון של הסרט הנושא "הפוליטי" נעלם ומוכיח את החשד המנקר – זוהי רק תואנה תסריטאית ולא ניסיון לנסח אמירה על התקופה.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
כולם אוהבים את הקופרס
הבדל מרכזי בין שני הסרטים הוא בנוכחותה של הדמות המגולמת ע"י רוברטס. במקור היה גבר שאשתו נאנסה ונרצחה, ולא בתה מתבגרת של קולגה של הגיבור. זהו הבדל משמעותי מכיוון שהדינאמיקה המקורית של גבר ואישה העמידה את רעיון האהבה הלא ממומשת כמרכיב ברור ורב עוצמה. ברגע
שנוצרת מערכת משולשת שבה שתי נשים קרובות לגיבור (מה עוד ששתיהן עובדות בצמידות לגיבור) נוצרת בעיה. הדמות המגולמת ע"י רוברטס נדרשת להיעלם למשך חלק ניכר מהסרט כדי שהיחסים בין ריי לקליר יוכלו להתפתח. כאשר, במערכה האחרונה, היא חוזרת ומופיעה כדמות מרכזית היא מערערת את מעמדה של מערכת היחסים הראשונה.
רוברטס מגלמת תפקיד "לא זוהר". היא נראית גרומה, על עיניה עדשות שתפקידן להעכיר את העיניים, והיא לא נרתעת מאקט ההקרבה העליון של שחקנית הוליוודית בהופעת משחק "רצינית": הופעה ללא איפור. היא מקבלת לפחות סצנה שוברת לב אחת שבה היא מפגינה את יכולתה. אך מעבר לאטרקציה של מראה הסבל והיגון הנמשכים 13 שנים הדמות שלה אינה מפותחת.
במערכת היחסים בין הדמויות של אג'יפור לקידמן יש היעדר משווע של כימיה שמודגש דווקא כאשר הדמויות אמורות להפגין את הרגש שתמיד נותר ביניהן. שתי הדמויות כתובות בדרך עלובה בהתחשב במעמדן ועיסוקם. לפחות אג'יפור משחק באופן סביר, מה שלא ניתן לומר על שרבובי השפתיים המדמים הופעת משחק של קידמן.
גם ברמה הטכנית יש פער בין שני הסרטים. הסרט הארגנטינאי כלל סיקוונס שוט וירטואוזי בתוך אצטדיון כדורגל ארגנטינאי. בגרסא האמריקאית יש ניסיון ליצור סצנה דומה במגרש בייסבול, אך הבימוי פחות נועז, פחות אפקטיבי והבדלי האנרגיות בין הקהל במגרש הארגנטינאי וצופי הבייסבול האמריקאי, יכול להיות דימוי טוב לפער בין שני הסרטים.
"הסוד שבעיניים" (ארצות הברית) - במאי: בילי ריי, שחקנים ראשיים: ג'וליה רוברטס, צ'יווטל אג'יפור, ניקול קידמן, דין נוריס אורך הסרט: 111 דקות.
