משבר הטילים: יוסטון עמוק בבוץ

אז יוסטון ניצחה ברביעי בלילה. זה ממש לא צריך לרגש מישהו ברוקטס. שלשה מטורפת של קורי ברואר הייתה זו שבכלל כפתה הארכה בבית מול פורטלנד החלשה לה זה היה הפסד שביעי ברציפות, ו-45 מתוך 108 הנקודות שקלעה הקבוצה היו שייכות לג'יימס הארדן, לא בדיוק המתכון הכי טוב להצלחה קבוצתית.

אחרי ארבעה הפסדים שהגיעו בזה אחר זה, ביוסטון שמחים להשיג ניצחון, ולא משנה איך. אבל זו בדיוק הנקודה. זה מאוד משנה. יוסטון משחקת כדורסל מחריד, ובגלל זה קווין מקהייל נזרק משם השבוע. השינויים הקיצוניים להפליא ביכולת שהקבוצה הזו מסוגלת להוציא מעצמה בלטו כבר בפלייאוף האחרון, רק שאיש לא האמין שהרוקטס יתיישבו על נקודה נמוכה כל כך ויתנחלו בה. במקום להתמודד על הבכורה במערב, יוסטון מתמודדת עם משבר.

הארדן ומקהייל. המאמן נזרק(צילום: AFP)

נקודת הפתיחה היא ההגנה. בעונה שעברה הרוקטס ניצבו במקום השישי בעונה הסדירה במדד ההגנתי של 100 החזקות כדור, עם 100.5 נקודות חובה. השנה הם מדורגים 26, עם 105.4. בממוצע למשחק זה נראה גרוע עוד יותר, 108.1 נקודות שהרוקטס סופגים מדי משחק, המקום הלפני אחרון בליגה, שינוי ניכר מה-100.5 שספגו לפני שנה. רק בשני משחקי הפתיחה היריבות של יוסטון קלעו מתחת ל-100 נקודות, ומאז הן חוגגות באזור התלת-ספרתי בלי הרבה התנגדות.

המאמן הזמני ג'יי.בי ביקרסטאף, עוזרו של מקהייל, נחשב למומחה הגנה ולאיש שהוביל לשיפור ניכר בהיבט הזה בעונה שעברה. הג'נרל-מנג'ר דריל מורי התייחס לכך מיד לאחר המינוי: "ביקרסטאף הוביל אותנו בעונה שעברה לעשירייה הראשונה בהגנה, ולחמישייה הראשונה כשדווייט האוורד שיחק. אני מאמין שהוא יכול לשנות את התמונה בנושא הזה".

בארנס מטביע על האוורד. איפה ההגנה?(צילום: רויטרס)

בצד השני של המגרש, נראה שג'יימס הארדן לקח קשה את העובדה שהפסיד לסטף קרי את תואר ה-MVP בעונה שעברה. הוא לוקח בערך שלוש זריקות יותר למשחק, 21 לעומת 18.1, הרבה יותר שלשות (9.8 לעומת 6.9), וקולע 28.8 לעומת 27.4. כשהארדן עזב את אוקלהומה סיטי, לאחר שנמאס לו להיות כינור שלישי לקווין דוראנט ולראסל ווסטברוק, היה ברור שהוא מחפש להיות הפנים של קבוצת אליפות. לא איש המטרה בקו האחורי שישלים את דווייט האוורד בקו הקדמי, לא כוכב שולי, אלא ה-שחקן.

אבל גמר המערב האחרון הראה עד כמה הארדן זקוק לעזרה בסופו של דבר. זה מזכיר מעט את מה שעבר על אוקלהומה סיטי בתקופה בה דוראנט היה מושבת. ווסטברוק העלה את עצמו לרמה מוטרפת לחלוטין של יכולת אישית, ונתקל בתקרת זכוכית. יוסטון מוכשרת יותר מהת'אנדרים שנשארו לצד ווסטברוק באותה תקופה, רק שיש הקבלה מסוימת בכך שהתנקזות לעבר שחקן אחד שלוקח על עצמו הכל יכולה להוביל קבוצות עד מקום מסוים ומוגבל מאוד.

ראסל ווסטברוק. יש גבול(צילום: AP)

השלבים המכריעים של הפלייאוף הדגישו את חשיבות הצוות המסייע של יוסטון. בחצי גמר המערב מול הקליפרס, למשל, אותה סדרה מדהימה בה הרוקטס חזרו מ-3:1, היה מעניין לראות את ההבדלים בין הניצחונות להפסדים. בארבעת הניצחונות, מספר הנקודות הממוצע של הקלע המוביל שאינו הארדן בכל משחק עמד על 22. בשלושת ההפסדים, הנתון הזה ירד ל-18. גם חשוב לזכור שבמשחק שהפך את המומנטום שני השחקנים שעשו את השינוי היו ברואר וג'וש סמית'. אמנם בגמר המערב מול גולדן סטייט הניצחון היחיד הגיע כשהארדן קלע 45, אבל זה גם היה המשחק בו הארדן קיבל את העזרה הטובה ביותר.

בניסיון למנוע את המצב בו הארדן עושה יותר מדי ומוציא את האחרים מהמשחק, חתם הקיץ טיי לוסון. בינתיים, החיבור ביניהם בקו האחורי איום ונורא, ומהווה את אחת הבעיות המרכזיות של הקבוצה. לוסון הגיע אחרי עונה נפלאה בדנבר, בה שילב בין 15.2 נקודות ל-9.6 אסיסטים. כמות הדקות שלו העונה דומה, אבל המספרים ירדו דרמטית ל-8.3 ו-5.3. שינוי עצום. על שחקן כמו הארדן, עילוי התקפי, אי אפשר לומר שהוא פוגע בקבוצה. אבל הוא יכול להוביל למזעור האפקטיביות של אחרים שלצדו אם הוא במצב רוח מלא אגו.

טיי לוסון בימיו בדנבר. נפילה במספרים(צילום: AFP)

קשה לומר שרק העלייה בכמות הזריקות שהארדן לוקח מובילה לכך - אבל שימו לב עד כמה נדחקו לצד שאר הקלעים. את העונה הסדירה החולפת סיימה יוסטון עם שמונה שחקנים שקלעו בספרות כפולות בממוצע. העונה יש לה רק חמישה כאלה. זו הסתמכות נרחבת מדי על הארדן, וזה פשוט מוביל את יוסטון לשום מקום. הקבוצה לא מתפתחת, אלא בורחת להישענות על הסופרסטאר שלה, שלא ממש מסרב. קשה לשאר השחקנים עם העניין הזה. על פי דיווח ב"USA טודיי", בסגל קיים מרמור בנוגע לסגנון ולגישה של הארדן. גם ההגנה שלו הידרדרה.

כן, הקבוצה גם סבלה מכמה פציעות - דונטאס מוטייונאס ופטריק בברלי עדיין מושבתים, טרנס ג'ונס החמיץ כמה משחקים. שחקנים לא רעים, אבל גם בלעדיהם אפשר לנצח בבית את ברוקלין ובוסטון, מה שלא קרה.

טרנס ג'ונס. הפציעה שלו היא לא הבעיה(צילום: AP)

וזה מוביל אותנו אל חוסר האכפתיות. איפשהו בדרך, אחרי עונה מעולה והתברגות בגמר המערב, משהו התקלקל שם. וזה הדבר המתסכל ביותר עבור ראשי יוסטון, כי זו לא בעיה שאפשר לשים עליה את האצבע ולתקן. זו בדיוק הסיבה שהאוהדים לא מצליחים להבין איך קבוצה מוכשרת כל כך פתחה בצורה כזו. הרי לא קרה משהו דרמטי, הסגל לא עבר מהפכות מיוחדות. זו פשוט נפילה שקשורה לרצון.

זה מוטיב שחוזר בכל הניתוחים בארה"ב, בכל כתבה שמנסה לפענח את סוד הנפילה של הרוקטס. אפשר לדבר על הגנה והתקפה, אחוזים ונתונים, אבל בסופו של דבר העניין הוא שנראה ששחקני יוסטון לא רוצים מספיק. הם כבויים ומשועממים. הם הפסיקו להקשיב למקהייל שלא יכול היה להוציא מהם את המקסימום. ומחלה כזו קשה מאוד לרפא.