אח חורג: יהדות ארה"ב לא שוכחת לפולארד
שלושה עשורים חלפו מאז הרשעת ג'ונתן פולארד, ונדמה כי היהדות האמריקאית מתקשה להתאושש מהמבוכה. שחרורו שסוקר כאן בהרחבה, זכה אך להד חלוש בקרב הקהילה שמעבר לים: "הבעת עמדה ביחס לפרשה, עלולה להתפרש גם היום כנאמנות לישראל על חשבון ארה"ב. בלוגרים אנטישמים משתמשים בזה"
בשבילנו הוא היה יונתן פולארד, עבור האמריקאים הוא נשאר ג'ונתן. אם תרצו, הבדל קטן אבל משמעותי ביחס שזכה לו המרגל הישראל, שדורות של תינוקות של בית רבן בחינוך הממ"ד אמרו תהילים מדי בוקר לשחרורו "מצרה ומשביה".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שלושה עשורים חלפו מאז הורשע ג'ונתן פולארד בריגול למען ישראל, ונדמה כי היהדות האמריקאית מתקשה להתאושש מהמבוכה ומהקונפליקט שחצה אותה במחלוקת על היחס לפרשה. שחרורו בסוף השבוע האחרון שסוקר כאן בהרחבה, זכה אך להד חלוש בקרב הקהילה שמעבר לים.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- מרים פרץ לשרה תחיה: "את הנחמה הכי גדולה"
- רגע אחרי הגיוס: חיילות השתתפו בטקס הפרשת חלה
- דמי חנוכה: החילונים לא נותנים - הדתיים הכי לארג'ים
כשהם תחומים בין ההגבלות שהטילו הרשויות בארה"ב על פולארד עם שחרורו, לבין ברכותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו - נמצאים 5.3 מיליון יהודי המעצמה החזקה בעולם, בתווך. הקונפליקטים ש"פולארד קייס" הציף אז, ושאלת "הנאמנות הכפולה" של יהודי המדינה - ממשיכים לרדוף אותם גם כעת.
"זה לא נחשב פה כזה סיפור גדול", אומר ל-ynet גארי רוזנבלט, עורך "הג'ואיש וויק". הקולגות בתקשורת האמריקאית מעדיפים, לדבריו, לעסוק בדאע"ש ובבחירות המוקדמות לנשיאות. "אני חושב שהאופן שבו אנשים מגיבים לסיפור של פולארד, זה קצת כמו 'מבחן רורשך'. זה מגדיר, פחות או יותר, את מה שהם חשים לגבי הרבה סוגיות אחרות הקשורות לישראל".
הליבראלים הנבוכים הם הרוב
רוזנבלט טוען כי מרבית יהודי ארצות הברית הסתובבו עם "תחושות של זעם ומבוכה גדולה על מעשיו", עם
התפוצצות הפרשה. "בעיקר בשל כך שהוא גרם ליהודי ארה"ב להיתפס כנאמנים יותר לישראל מאשר למדינתם".
"הרבה דברים שנכתבו במדיה היהודית 'בתקופה ההיא' ביטאו את זה. דאגה מאוד עמוקה לאופן שבו יהודי ארצות הברית עלולים להיראות באמריקה". הציבור היהודי הליברלי, המובך, הכועס, מהווה לדברי רוזנבלט, את רובו המכריע של הציבור היהודי-אמריקאי גם כיום.
רוזנבלט מוסיף כי מאידך גיסא, "הייתה קבוצה מאוד מעורבת שטענה כי פולארד ריגל, בסופו של דבר, לטובת מדינה ידידותית, והמאסר שנקצב לו היה ארוך באופן בלתי מוצדק, במיוחד בהשוואה למקרים מקבילים של ריגול לטובת רוסיה, למשל.
"הגישה שלהם הייתה שלא משנה מה הוא עשה, הוא לא צריך 'לשבת' כל כך הרבה זמן, בין אם מתוך תחושת רחמים - ובין מתוך תחושת ביקורת על אי-הצדק שנעשה במקרה שלו, שהרי הסודות שמן הסתם ידע אי-אז בתחילת שנות ה-80, כבר לא ממש רלוונטיים בכל מקרה".
"הפגיעה הייתה משמעותית ביותר"
כאן המקום לציין כי כבר בראשית מעצרו ראה פולארד באנשי תקשורת יהודים אמריקאים כלי במאבק, ומערכות עיתונים זכו לקבל ממנו טלפונים קבועים. השיחות שנמשכו לא יותר משש דקות (הזמן שהוקצב לו), עסקו בעיקר ברשימת תלונות אין-סופית של פולארד על תנאי מאסרו, ועל אי-הצדק של מערכת הענישה האמריקאית כלפיו. בשיחות נשמע פולארד בעיקר כאדם אינטליגנטי השרוי במצוקה נפשית קשה. הפניות הללו נפסקו לבסוף, אם כי עד היום לא ברור מדוע וכיצד.
"פרשת פולארד הייתה שנויה במחלוקת בקרב יהדות ארה"ב, אך לא יצרה בעיה ארוכה טווח ביחסים
שבין מדינת ישראל לחברה האמריקאית", אמר השבוע הסנטור-לשעבר היהודי אמריקאי ג'ו ליברמן, בכנס "מחזקים את הקשר" שערכה השבוע "קרן רודרמן", לחיזוק יחסי ישראל-יהדות ארה"ב.
את מדד המבוכה האדיר שחשים גם היום יהודים אמריקאים רבים למשמע שמו של פולארד, אפשר לשמוע בין השורות גם מג'יי רודרמן, נשיא הקרן, ואחד הפעילים הבולטים ביחסי ישראל-ארה"ב. הפגיעה ביהדות ארצות הברית אז, הוא אומר בזהירות, הייתה משמעותית ביותר. "אין לי הוכחות ואני אומר פה את דעתי האישית, אבל אני מאמין שמאות יהודים אמריקאים ששירתו אז בצבא, בפנטגון ובמחלקת המדינה נפגעו מהסיפור של פולארד. אני בטוח שקריירות של רבים מהם נהרסו בגללו".
"זה סיפור הרבה יותר גדול אצלכם מאשר אצלנו" הוא מוסיף. רודרמן מאמין כי שאלת "הנאמנות הכפולה" היא הסיבה לכך ששמו של פולארד עדיין גורם לרבים מהקהילה היהודית הגדולה בעולם, לזוע באי-נוחות על הכיסא. עם זאת, הוא אינו סבור כי חזרת הסיפור לכותרות, עלולה להשפיע על יהדות ארה"ב.
לדבריו, האנטישמיות והאנטי-ישראליות שכבר משתוללות היום בקמפוסים בארצות הברית, משגשגות בלי קשר, והחברה האמריקאית דהיום, מסוגלת להכיל את המציאות שבה "יהודים יכולים לאהוב את ישראל כמולדת ההיסטורית ולתמוך בה, ובאותה המידה לאהוב את ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי, ולהיות נאמנים לה".
בלתי נסלח?
בניגוד לזרם הליבראלי המסתייג והמובך, אייב פוקסמן - מי שעמד שנים רבות בראש "הליגה נגד השמצה" - מייצג
כנראה את הזרם המיליטנטי ביותר בחברה היהודית אמריקאית , שאינו חושש להביע עמדה נחרצת באשר לדרך טיפולו של הממשל האמריקאי במרגל היהודי. "הוא עבר על החוק. הוא היה צריך לשלם מחיר. הוא שילם את חובו לחברה, ועכשיו הגיע הזמן לשים את זה מאחורינו. אך לצערי, העניין ממשיך להיות לפנינו".
למה?
"את זה ההיסטוריה תספר. אני לא מבין. כלומר, אני מבין את הכעס של ארצות הברית שגילתה בעלת ברית מרגלת. אני מבין את העונש, אבל אני לא מבין את טיבו של העונש את הרמה שלו. אולי זה מסר לכל בעלי הברית שלנו: ננהג בכם כאויבים. זה כואב, זה זועם, זה נקמני וזה לא צריך להיות כך בין שתי מדינות כל כך קרובות".
העובדה כי תיק פולארד נותר גם היום ברובו המוחלט חסוי לחלוטין, לא מאפשרת, לדברי רוזנבלט ורודמן כאחד, לשפוט את הסיפור המלא. "אף אחד מאתנו לא יודע מה הוא עשה בדיוק, כי כל דבר שנוגע למשפט הזה נמצא תחת חיסיון", אומר רודרמן.
"אני רק יודע שבשעה שהתנהלו שיחות בקמפ-דיוויד עם הפלסטינים, ג'ורג' טנט (אז ראש הסי-איי-איי) הודיע לקלינטון שאם ישחרר את פולארד מהכלא, הוא יתפטר מתפקידו. יש פה גישה מאוד ברורה של קהילת המודיעין האמריקאית לגבי מה הוא עשה, ועד כמה אולי זה בלתי נסלח מבחינתם".
רוזנבלט אומר כי "לאנשים יש תאוריות שונות וספקולציות על הסיבה לטיפול הכל כך קשוח שפולארד זכה לו. היו שמועות לגבי המניע למעשים, האם באמת טובת ישראל הייתה פה הסיפור? ולכן מאוד קשה להביע דעה אם הוא היה קורבן לאי-צדק או לא. אנחנו פשוט לא יודעים את התמונה כולה".
האמריקאים "לא משחררים"
פוקסמן דוחה את טענת "אנחנו לא יודעים את העובדות" על הסף: "אנחנו לא נחפזים להסיק מסקנות. הוא ריצה את עונשו בכלא 30 שנה. אני לא חושב שיש עוד דבר שאנחנו צריכים לדעת. העובדה היא שבית המשפט ידע, הוא נענש - וזה היה רציני. אף אחד לא מפקפק בזה".
"אני מוחה על האופן שבו ממשיכים לנהוג בו אפילו היום. אחרי 30 שנה הוא עם אזיק אלקטרוני, לא מאפשרים לו ללכת לאן שהוא רוצה, והוא למעשה במאסר בית. מתייחסים אליו כאל אחרון הפושעים הנתעבים. אני חושב שזה מעל ומעבר למה שהגיע לו".
"למה אתם עדיין עושים מזה עניין?" פוקסמן תוהה לגבי המניע האמריקאי. "תנו לזה להסתיים, הניחו לו! מספיק זה מספיק. יש גבול".
איב שטיגליץ, אקטיביסטית פרו-ישראלית המשמשת כחברת הנהלה מייסדת של קואליציית "Jewish Rapid Action", רק נולדה כאשר פולארד הפך לחלום הבלהות של יחסי ישראל ארצות הברית, והיא מייצגת היטב את הדור הצעיר שהדי העבר לא מאיימים עליו, ועיקר דאגתם היא ההווה.
בהתאם, היא לא ממהרת לבטוח ברמזים שמפזרים גורמי המודיעין האמריקאים מסביב. "אחרי 30 שנה
בכלא, יהיו מעשיו חמורים ככל שיהיו, אנחנו צריכים לזכור שבסופו של דבר, מדברים על ריגול של מדינה ידידותית. בעוד שהוא נמק בכלא - שחרר הממשל האמריקאי אלפי טרוריסטים בסיטונאות, אז כן. זה מעלה סימני שאלה".
שטיגליץ מקווה כי הממשל האמריקאי יאפשר לפולארד לעלות לישראל, בסופו של דבר. לדבריה, רבים מיהודי ארה"ב הנמצאים בתפקידי מפתח חוששים להתבטא בגלוי בעניינו. "הבעת עמדה ביחס אליו או ביחס לעונש שריצה, עלולה להתפרש כנאמנות לישראל על חשבון ארצות הברית", היא אומרת. "זה כלי שבו משתמשים בלוגרים אנטישמים רבים במדינה, שרוצים להטיל ספק במניעים של יהודי ארצות הברית".
"נעשו טעויות משני הצדדים", אומר פוקסמן. "לעולם לא נדע מה היה קורה אם היינו שותקים ולא אומרים מילה. אולי היינו קמים יום אחד והוא היה בתל אביב. יש מלכוד 22 בכל מה שקשור לסיפור הזה. ככל שאנחנו פחות מדברים על זה, הנושא נזנח. מצד שני, ככל שאנחנו מדברים עליו יותר, קשה יותר לכאורה לפתור את זה. אולי הגיע הזמן ששני הצדדים ישאירו את העבר בעבר, אחת ולתמיד".
