"כמו כלב, יושב ואף אחד לא מסתכל". מונולוגים על חיים ברחוב
הסמים, הגניבות, הלילות לבד בקור. הומלסים שמצאו מקלט חם בימים הקרים מספרים מול המצלמה איך הידרדרו ולמה עכשיו גילו את החיים. מייסד העמותה שמסייעת להם: "מטפלים באנשים טובים - מורה, אינסטלטור. לאחרונה באים יותר צעירים בגלל סמי הפיצוציות"
"אני בן יחיד להורים מבוססים. כל החיים הייתי ספורטאי. בגיל 22 התפרצה לי מחלת הסכיזופרניה. בבית החולים הפסיכיאטרי שבו הייתי מאושפז הציעו לי חברי ילדות לעשן סמים. שם התחילה ההתדרדרות. התחלתי לעשן באנגים, להסניף חגיגת. הפכתי לאדם אלים".
"אחרי חודש השתחררתי מבית החולים הפסיכיאטרי, התחלתי לעשות סמים כל יום וככה הגעתי לרחוב".
רחמים, יליד הארץ בן 32, שהיה בצעירותו גולש מבטיח, מתאר בפני מצלמת ynet את חייו ללא בית. "הייתי גר בים, זרוק בחולות, מבקש מאנשים כסף לאוכל ושתייה, מקבץ נדבות.
"ההורים שלי לא רוצים אותי בבית כי גנבתי להם כסף. בפעם האחרונה, לפני שבעה חודשים, גנבתי להם 5,000 שקל והלכתי להשתמש בקריסטל".
אנחנו פוגשים אותו וחסרי בית אחרים במקום שבו הם מקבלים תקווה וחום בימים קרים. באחד הרחובות הצדדיים בבת ים מסתתר ההוסטל של "דרך אחרת" - העמותה לשיקום דיירי הרחוב. ההומלסים חסרי הזהות שאנחנו מנסים להתעלם מקיומם ברחוב, מתעוררים פה לחיים.
"מאז שאני פה הפסקתי להשתמש בסמים", אומר רחמים. "התחלתי ללכת טיפול בקבוצות של ההוסטל. אני רוצה לעבוד, לגדל את הילד שלי ולתמוך בו כספית. אני רוצה להיות בקשר טוב עם ההורים שלי, שתמיד תמכו בי - עד שנפלתי לסמים. הייתי רוצה לחזור הביתה לחדר שלי. אני מאוד אוהב את ההורים שלי. אני רוצה להגיד הם שיסלחו לי על מה שעשיתי - זה לא היה בכוונה, זה היה בגלל הסמים".
עכשיו אתה חי
הדיירים בהוסטל, במיוחד הצעירים שבהם, עוברים תהליך ארוך של גמילה ושיקום. אבל אצל חלק מהמבוגרים אין פתרון מלא, ונראה שהם לא יצליחו לעזוב את ההוסטל לחיים נורמטיביים לעולם.
"עליתי בשנת 1996, בגיל 27, מכור לסמים, במטרה להתנקות בישראל. אחרי חודש חזרתי לאותו מצב. הגעתי להוסטל הזה אחרי שגרתי שונה חודשים באוהל בתוך פארק באזור חיפה. היה מאוד קשה ברחוב, לאכול, לישון, לעבור את הלילה".
ארתור מוביל אותנו לחדרו ולמיטת הקומתיים. "אפילו שזה קומה שנייה – עדיין, אתה חי, ממש חי. זו ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות. עכשיו קשה מאוד לחזור בחזרה, כי יש לי מה לאבד – בית, חברים, חיים נקיים. החיים יפים מאוד, פשוט 36 שנה לא ראיתי את החיים".
בובת מיקי מאוס, כי צריך צבע
לניקולאי, בן 38 שעלה בגיל 17, יש סיפור דומה. "אני אוהב סמים, ואני לא יודע למה: הרואין, מתאדון, מתאפטמין, פינתניל, קלונקס, כדורים. אני סוּפּר-נרקומן. שותה וודקה ומעשן גראס מגיל 13, הרואין וזריקות מגיל 15. מאיפה שבאתי מברית המועצות לשעבר - כולם מתנהגים ככה בבית הספר. אין חברים שם בחוץ, רק אינטרס לסמים - אינטרס לכסף.
"הייתי לבד ברחוב, בדיכאון כבד. כל יום צריך להשיג כסף לסמים, עושים גניבות, מסתבכים עם המשטרה, מעצרים, בית סוהר. פה כמו קומונה: יש חברים ונקי. האנשים עוזרים אחד לשני".
סרגיי מתאר את החיים ברחוב - "אתה כמו כלב, יושב ואף אחד לא מסתכל. לבד בעולם. לא נקי, לא אוכל. רוצה לעשות משהו כדי שיראו שאתה קיים". עכשיו הוא במקום אחר. מעל מיטתו תלויה בובת מיקי מאוס. "אני אוהב את זה, צריך משהו טוב, שלא הכול שחור ולבן. צריך קצת צבע".
מייסד עמותת "דרך אחרת" לשיקום דיירי הרחוב, דויד אגייב, מסביר: "רחוב זה התמכרות. אנחנו מקבלים אנשים שגרים ברחוב, שמשתמשים בסמים ואלכוהול ואין להם משפחה ומסיבות אישיות מצאו את עצמם ברחוב. כרגע יש לנו פה 28 דיירים. בזמן האחרון התחילו להגיע חבר'ה יותר צעירים בגלל סמי הפיצוציות".
בהוסטל, הוא מוסיף, "אנחנו מאמינים שצריך לתת לדיירים המון אהבה וגבולות ביחד. אנחנו עושים בדיקות סמים ואלכוהול. מי שמשתמש או מתנהג באלימות - נאלץ לעזוב. הדיירים שגרים פה הם אנשים טובים: שיפוצניקים, אינסטלטורים, מורה למתמטיקה. יש פה אנשים עם פוטנציאל לשיקום, ברגע שהם עוזבים את השימוש בסמים וההתמכרויות – יש עם מי לדבר".
כמה הומלסים יש בישראל?
במשרד הרווחה מגדירים "דר רחוב" כאדם מעל גיל 18 הגר ברחוב, בבתים נטושים, גנים ושטחים ציבוריים, אתרי בנייה וכו', השרוי בהזנחה גופנית ו/או נפשית, ובדרך כלל נמצא בניתוק או ניכור ממשפחה תומכת.
בדיון שנערך בקיץ הארון הגיש משרד הרווחה לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת אומדן שלפיו בישראל חיים בין 800 ל-900 דרי רחוב. מהנותנים עלה ש-55% מהם יוצאי מדינות חבר העמים, 65% מכורים לסמים ו/או אלכוהול, 23% פגועי נפש ו-35% סובלים ממחלה גופנית.
על פי המשרד, כ-450 מהם מטופלים על ידי יחידות עירוניות וריכוזיהם הגדולים נרשמו בתל אביב, ירושלים, חיפה ואשדוד. עם זאת בארגוני הרווחה דחו את המספר וטענו שבארץ חיים כמה אלפי דרי רחוב, שחלקם זוכים למענה בעמותות פרטיות כמו זו שמפעילה את ההוסטל בבת ים.
ממסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2010 עולה כי בספרות המקצועית
מגדירים את הסיבות להידרדרותם של אנשים למעמד של דרי רחוב בשתי גישות המנוגדות זו לזו. הסברים מבניים - כגון מדיניות דיור, שינויים בהיצע של מקומות דיור, קיצוץ בקצבאות ובשירותי רווחה והיצע מקומות תעסוקה.
מנגד - גישת ההסברים האישיים תולה בחסר הבית את האחריות למצבו, ומתמקדת בבעיות ובנתוני רקע, כגון בעיות נפשיות, שימוש בסמים ובאלכוהול, היסטוריה עבריינית, בעיות בבית, תא משפחתי מעורער, התעללות פיזית ומינית, והיסטוריה של טיפול במסגרות רווחה.
לפנייה לכתב/ת 
