פרח נתתי לנורית: נארז בצלופן חדש

"השירה העברית הקלאסית היא הבסיס השפתי והרוחני שלנו", מסבירה יעל גובר. "מתוכה צמחנו וממנה אנחנו ממשיכים להתפתח וליצור. מבחינתי, כל מפגש עם הטקסטים האלה מעשיר אותנו בכל שלב בחיינו. לכן חשוב שהבסיס הזה יהיה נגיש ונוח וזמין, והכרחי שהוא יהיה מעודכן ורענן מבחינה וויזואלית".

בעשור האחרון שוקדת עורכת ספרי הילדים של הוצאת "כנרת זמורה ביתן-דביר" יעל גובר, על מפעל חשוב במיוחד: סדרה של שירה קלאסית עברית לילדים. תחילתו של המפעל, למעשה, מתחיל הרבה קודם בקובץ "רוץ בן-סוסי", מבחר משירת ביאליק עם איורים של בתיה קולטון, שליקטה וערכה שרי גוטמן, דאז עורכת ההוצאה, שראה אור בשנת 2003.

שנתיים לאחר מכן ראה אור הספר השני בסדרה והראשון שעליו היתה אחראית גובר, "פרח נתתי לנורית" - משירתה של מרים ילן שטקליס עם איורים של דוד פולונסקי. אליו התווספו במשך השנים שלושה ספרים נוספים: "דוד ירח בשמיים", משירתה של אנדה עמיר עם איורים של אורה איתן, "דודה מרגלית נפלה אל השלולית", משירתה של נורית זרחי עם איורים של לנה גוברמן, "פזמון ליקינתון" עם שיריה של לאה גולדברג ואיורים של עפרה עמית, ולאחרונה ראה אור מבחר משירי ע. הלל עם איורים של עינת צרפתי, בשם "שמש במרום זורחת".

"פרח נתתי לנורית", באיור מחודש (איור: דוד פולונסקי)

אז איך בוחרים איזה שירים יזכו להיכלל בסדרה היוקרתית? גובר מסבירה כי ספר חדש בסדרה תמיד נפתח בביקור ב"מרכז ימימה" בבית ברל. "זוהי כבר מסורת", היא מספרת. "אני מתיישבת בספריה השקטה עם ערימות ספרים של המשורר הנבחר, ופשוט קוראת את כל השירים שלו שהתפרסמו. תוך כדי קריאה אני מסמנת בסימונים שונים - שירים לפעוטות, שירים שהם 'חובה' מבחינתי, שירים נפלאים שנשכחו, שירים או סיפורים שלמרות אורכם אי אפשר לוותר עליהם, ובעיקר, הפתעות שלא נופלות לשום קטגוריה ושלא ידעתי על קיומן. בסוף הביקור אני מצלמת את כל מה שסימנתי. בשלב הזה יש לי הרבה יותר דפים ממה שספר בסדרה הזאת יכול להכיל".

ואז מתחיל הסינון.

"הוא תמיד מלווה אצלי בכאב בטן. לא על מה שבחרתי, אלא על מה שוויתרתי. כי מעבר לעובדה שמדובר במשוררים גדולים וחשובים, שכתבו אינספור שירים טובים ויפים, יש גם את הטעם האישי שלי, וזיכרונות הילדות שלי. לא קל לי לוותר על שיר שאמא שלי הקריאה לי שוב ושוב, או לחלופין - שיר שילדי אהבו. אז אני מייצרת ערימות ופורעת אותן. ושוב עורמת ושוב פורעת. מעבירה שירים מפה לשם ומשם לפה, ומה שבסופו של דבר עוזר לי לצמצם לרשימה הסופית זה סדר הופעת השירים בספר. כשאני מרגישה ששיר יושב במקומו הנכון, אני יודעת שהבחירה בו היתה נכונה".

אלו התלבטויות היו לך לגבי המבחר של ע. הלל שראה אור לאחרונה?

"התלבטתי בין כל סיפורי 'דודי שמחה' הנפלאים. לא יכולתי להכניס את כולם, כמובן, ומצד שני ידעתי שלפחות שניים מתוכם מוכרחים להופיע, ויהי מה. אבל איזה? כשהחלטתי שאני רוצה למקם לפני את קטעי השטות 'הכי קל... הכי קשה...' ולסיים את הספר ב'דברי חכמים' ובחיבוק חם ואוהב של דודי שמחה, הבנתי באיזה שניים עלי לבחור בסופו של דבר. 'הכי קשה...' מסתיים במשפט: 'אבל הכי קשה זה לא לחייך כשדודי שמחה שר!'

"אז איך אפשר שלא לקבל מיד אחר כך מנה טובה של 'כשהדוד שמחה שר' - הסיפור המכונן של כל סיפורי דודי שמחה, שבו אנחנו מתוודעים לכל הדמויות?  ואיך אפשר שלא לקבל אחריו את הסיפור שבמהלכו מתגלה אופיו הססגוני של דודי שמחה במלוא הדרו - 'דודי שמחה מתגלח' - שהוא גם מצחיק וגם מפחיד לעתים, לא צפוי לחלוטין, אבל חובב משחקים ושעשועים, ובעיקר עם פה גדול ומשולח רסן, שממנו יוצא המשפט הזכור לכל: 'אם לא תחדל מזה קופיקו, אמרח לך את האפיקו...'"

"דודי שמחה שר". ספר מלא הומור

לפן הוויזואלי של הספרים תפקיד חשוב מאוד בהגשת הטקסטים הקלאסיים לדור הצעיר. גובר מספרת שלכל ספר בסדרה מתאים מאייר אחר וסגנון אחר. "ל'פרח נתתי לנורית' של מרים ילן-שטקליס, למשל, חיפשתי מאייר עם עומק רגשי ועם יכולת לתאר סיטואציות מורכבות באופן מדויק ונצחי".

ומה לגבי "בשמש במרום זורחת"?

"ידעתי שאני מחפשת בראש ובראשונה מאייר שהקו שלו מעורר חיוך באופן מידי, עוד לפני שקולטים את האיור בשלמותו", היא מבארת. "ממש כפי שהמילים של ע. הלל, על שלל ההמצאות שבהן, מעלות חיוך על השפתיים עוד לפני שהן מתלכדות לשיר עם משמעות. באיורים של עינת צרפתי מצאתי את הקונדסות שחיפשתי, את ההומור הטבעי שלא מתאמץ, את השובבות, את רוח השטות.

"כשהנמלה של עינת שרה, אין לנו ספק שכך בדיוק שרה נמלה כשהיא רוצה בכל לבה 'לשיר עם כל המקהלה!'. וכשאבירי השולחן העגול שלה - כלומר כל כלי האוכל - מתמלאים חמה בשיר 'ויכוח', כשהם רבים 'מי מכולם הכי', אין לנו ספק שמדובר בעניין רציני וכבד משקל, ויחד עם זאת מטופש ומצחיק ומיותר, כמו מרבית הוויכוחים בעולם. וזוהי גם רוח השיר".

ע. הלל הוא ככל הנראה המשורר הכי הומוריסטי שהיה לנו, וזה שיצירתו המוצגת בספר היא הכי מגוונת, וכוללת גם סיפורים מחורזים או שירים פרוזאיים ארוכים.

כיצד יצירתו המגוונת של ע.הלל השפיעה עלייך כעורכת?

"מרית בן ישראל, בבלוג שלה 'עיר האושר', הגדירה את השירים בספר כ'כמוסה של שמחה ואהבה וסובלנות, שירה ורוח שטות בלי אף טיפה של שמאלץ או חינוכיות או כל תוסף אחר שמקלקל את הטעם'. לא יכולתי למצוא הגדרה טובה ומדויקת מזו לשירים של ע הלל. ומעבר לכך, המשפט הזה הוא מבחינתי 'עשה ואל תעשה' בכתיבה לילדים. ככה ראוי שיהיו שירי ילדים.

"במהלך העבודה על הספר גיליתי מחדש את יצירתו השופעת של ע הלל, שמתקיימים בה כל הזמן במקביל פיוט ושובבות, רוח שטות והבנה לנפש הילד, סקרנות ומשחק, ומעל לכל - אהבה לטבע ולחיים - ולשפה העברית על כל רבדיה".

האם היה ספר שנהנית במיוחד לערוך?

"הספר הראשון שערכתי היה 'פרח נתתי לנורית' של מרים ילן-שטקליס. ניגשתי לעריכה שלו בחרדת קודש, גם בגלל שזאת היתה הפעם הראשונה שהעזתי לגעת בקלאסיקה, וגם בגלל ששיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס היו המזון הרוחני העיקרי שלי בילדות. לכל שיר שלה שמורה אינטונציה מסוימת ומחוות גוף מסוימות, שקיבלתי כמובן מאמא שלי והורשתי אותן במדויק לילדי. לכן במהלך העבודה על הספר הזה לא הסתפקתי רק בביקור במרכז ימימה, אלא חיפשתי בארכיונים שונים את השירים המקוריים בכתב ידה של שטקליס, כדי לוודא שדבר לא ישתנה או ישתבש.

"המעבר מאיורי הקו המינימליסטיים בשחור-לבן של צילה בינדר

לאיוריו הצבעוניים מלאי הרגש של דוד פולונסקי היה משמעותי במיוחד מבחינתי", היא מוסיפה. "היום, כשאני נזכרת בשיר כזה או אחר, אני רואה בעיני רוחי כמעט רק את הדימויים של פולונסקי - את נורית שקמה בלילה בבהלה, מחזיקה את קצה השמיכה בשתי ידיה הקטנות וקוראת לאבא שיגרש את החושך; את דני שעומד לבדו ליד התפוח האכול והפרח הנבול, ו'הדמעות בוכות בעצמן'; ואת הילדה שמתרפקת על החלוק של אמא שלה כי 'כאשר על כתפיה מונח ידידי - ודאי כל הערב תשב לידי'".

אבל עם כל הכבוד לשירה הקאנונית, יש לה ביטוי די נרחב בהוצאות מחודשות שמפרסמות הוצאות הספרים, בוודאי בחיים שאחרי עידן חוק הספרים, ובפרויקט "שירה על הדרך" התל-אביבי. אבל מה עם שירה מקורית חדשה? האם אנחנו לא מקדשים מדי את הנוסטלגיה והעבר וזונחים את ההווה? "אני לא חושבת שאנחנו זונחים את ההווה", מסבירה גובר. "אנחנו מוציאים ספרי שירה מקורית חדשה באותו מינון כמו החידושים הקלאסיים – לא הרבה, אבל כל הזמן ובהתמדה. אנחנו מטפחים משוררות צעירות לילדים כמו גלית ראב"ד, רות אורן, רינת הופר, ענבל דיסקין, וגם משוררים ותיקים יותר כמו יהונתן גפן, מיריק שניר, תלמה אליגון ועוד. מעבר לזה, אנחנו מקפידים לטפח בסדרה הקלאסית לא מעט מאיירים צעירים, וזה לא פחות חשוב".