"מתוך האפלה": עדיף שיישאר בחושך
סרט האימה "מתוך האפלה" נשען על הסיפור המוכר של בית רדוף. הבעיה היא לא השימוש בעלילה שחוקה, אלא במה שהוא עושה איתה: יצירה שלא מצליחה לרגש, וגרוע מכך - להפחיד
סרט אימה שמבוסס על קונבנציה שחוקה יכול להיות טוב, כל עוד הסיפור שלו מעניין, מעורר מחשבה או טוב יותר - בעתה. רוב הז'אנרים המצליחים והמוכרים עובדים לפי נוסחה כזו או אחרת, השאלה היא איך הסרט משחק לפי החוקים שלה, או שובר אותם.
במקרה של "מתוך האפלה" של הבמאי לואיז קילז החוקים מוכרים – משפחה משתכנת בבית, ומגלה שהוא רדוף. נשמע כמו "פולטרייגסט" ועוד מיליון סרטים שכבר ראינו, וזה בסדר – אם היה בו משהו מעבר. הסיפור המקורי שהוא מנסה לבנות על בסיס הקונבנציה, לא מצליח לרגש. גם לא להפחיד.
שרה ופול (ג'וליה סטיילס וסקוט ספידמן) מגיעים לעיירה קטנה בקולומביה כדי ששרה תהפוך למנהלת במפעל הנייר של אביה (כריס ריאה). האב מספר בהתלהבות איך פעם העיירה התבססה על דיג, אבל היום כבר אין בה כמעט דייגים - כולם עובדים במפעל שלו. כיף גדול וקולוניאליזם בקטן.
הזוג הצעיר משוכן בבית יפהפה ורחב ידיים - וכיאה לבתים ענקיים בסרטי אימה, משהו מתחיל להתנהל בצורה חשודה. הפעם זה קורה גם בבית וגם ברחובות העיר, שמציינת יום חג שהוא למעשה יום אבל. יום החג/אבל קשור לדבר נוראי שקרה לילדי העיירה לפני שנים רבות, וחובבי האימה יכולים לנחש מה יקרה מכאן והלאה.
יש בסרט עיצוב וצילום יפה וגם כמה רגעים בודדים שאכן מייצרים בהלה, אבל ברובו הוא צפוי מדי ונופל בכל הקשור לחוקיות הז'אנר. חוקים אולי נועדו להישבר, אבל לא בצורה חסרת היגיון שנראית כמו אי דיוק או עצלנות. אם הבית רדוף על ידי משהו, צריכה להיות לכך סיבה. אם אותו משהו מוגבל למקום מסוים, או לחלופין לא מוגבל בכלל, חשוב שנבין למה ולאן. היכולות של מה שרודף את הדמויות ב"מתוך האפלה" נראות שרירותיות מאוד, וזה פוגם בהנאה.
פגם נוסף הוא חוסר היכולת להזדהות עם הדמויות - היחסים בין בני הזוג ובינם לבין הבת שלהם מסומנים על פני השטח, בלי שום ייחוד, בלי שום קווי אופי מעניינים, בלי עומק. גם המבטא הבריטי של הבת האמריקנית למהדרין (שמוסבר על ידי שהות בבריטניה) רק גורם לה להיראות כמו אביזר מודבק בסרט.
להגנתו של הסרט ייאמר שיוצריו לא מבזבזים זמן רב עד חשיפת הכוח שרודף את הבית, אבל כיוון שלא קורה שום דבר מסעיר עלילתית לאחר מכן - הוא מפסיד גם מהמהלך הזה. המסר הסופי שלו, שאמור להיות עצוב ומעורר מחשבה, מגיע כמו בעיטה לראש שאי אפשר להתעלם ממנה, וכל רצון להרהר - נעלם. מה שנשאר הוא רעיון יפה, עם ביצוע בינוני ומטה.
