"אנשים שחיים בביטחון לא מבינים את ישראל"
הסופרת הבריטית הילרי מנטל הקדישה את חייה לכתיבת רומנים תקופתיים ובהם דמויות היסטוריות שהשיגו כוח בלי שנולדו איתו. אחרי שזכתה בפרס מאן-בוקר פעמיים, הספרים שלה כבשו לא רק את בריטניה אלא גם את העולם. ובנוגע לקולות על חרמות תרבותיים בארצה כלפי ישראל, היא אומרת: "המערב לא מבין את התפוצה הרחבה של האנטישמיות בעולם"
"הסכסוך הישראלי-פלסטיני אכן מקבל הרבה תשומת לב בבריטניה", ממשיכה מנטל, "ישראל היא ארץ קטנה עם כל כך הרבה תקווה ופחד, היסטוריה ועושר גיאוגרפי, זה לא פארנואידי לחשוב שישראל נועדה למשהו נשגב יותר מבחינת סטנדרטים. אולי זה נובע מכך, אבל אני בהחלט חושבת כי המערב לא מבין היטב את הכוחות שפועלים נגד ישראל, ואת התפוצה הרחבה של אנטישמיות בעולם".
עושה רושם בשנים האחרונות שבריטניה מאוד עסוקה בסכסוך שלנו. אקדמאים מחרימים, אמנים מצטרפים אליהם, ומנגד יש אמנים, כמו ג'יי קיי רולינג, שחותמים על עצומות נגד חרמות, כאילו אין דברים מהותיים ביותר (נניח דאע"ש) עבור הבריטים להתעסק בהם. לכן קשה היום להיות סופר בריטי ללא דעה.
"חייתי בדרום אפריקה בסופו של עידן האפרטהייד, והניסיון שלי שם שיכנע אותי שחרם תרבותי הוא רעיון גרוע", אומרת מנטל, "חרם הוא דבר שבסוף פועל כנגד מי שנוקט בו, ומחמיץ את הכוונה המקורית המסתתרת מאחוריו, גם אם מדובר בכוונה טובה. אנשים מתורבתים מדברים אחד עם השני, הם מחליפים ובוחנים רעיונות, כך צריך להיות. לכן בעיניי זה מאוד ילדותי לעשות חרם, מה אנחנו בגן ילדים?"
אבל מנטל מעדיפה לא להתעסק מדי בכאן ובעכשיו, אלא "לברוח" אל ההיסטוריה; היא כבר כתבה בעבר רומנים על המאה ה-18 באנגליה ועל המהפכה הצרפתית, אבל "וולף הול" היה ללא ספק נקודת תפנית בקריירה שלה. מלבד הבוקר וההצלחה המסחרית (גם ספריה הקודמים נחלו הצלחה בבריטניה, אבל ספר זה בעצם פתח את הגבולות עבורה), הוא עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה ששודרה גם בישראל, ו"גרר" איתו במובן מסוים את המשכו - "הביאו את הגופות".
בנוסף, מנטל עובדת בימים אלו על חלק שלישי בטרילוגיה (שייקרא The Mirror and the Light), אבל עדיין לא יודעת לאן זה בדיוק יוביל אותה הפעם. "תומס קורמוול הוא עדיין חידה עבורי, לעולם לא אפתור אותה, אבל זה משאיר אותי במצב יצירתי, אני לוקחת את הזמן בכל הנוגע לספר השלישי, שום דבר לא בוער".
כאמור, "הביאו את הגופות" מתאר את המשך קורותיו תומס קרומוול (1485-1540), יד ימינו של המלך הנרי השמיני, אחת הדמויות החידתיות בתולדות אנגליה. הוא היה בן של נפח, הוא נלחם מיום שלמד ללכת. והיתה לו משרה בעלת היקף לא מוגדר שאפשרה לו לשלוט כמעט בכל פינה בממשל, וכל זה בתקופה שבה החברה הבריטית היתה מחולקת למעמדות בצורה הרמטית. ואף קיבל תואר אצולה "הרוזן מאסקס".
למה דווקא נתפסת לתומס קרומוול?
"קרומוול הוא דמות יוצאת דופן, לא היה לו כמעט שום סיכוי מבחינה סוציו-אקונומית והוא עלה לגדולה. הוא קודם כל עניין אותי כדמות. הוא בנה את עצמו מכלום, וככותבת הרבה יותר מעניין אותי למפות אנשים שהשיגו כוח - מאשר אנשים שנולדו עם כוח. באנגליה באותה תקופה ילד עני יכול היה להתקדם רק דרך הכנסייה, קרומוול לא בחר בדרך הזו, הוא היה הרפתקן, ולמעשה שום דבר בחיים שלו לא היה קונבנציונלי".
"האמת שבאנגליה בתור ילד אתה תמיד נתקל בסיפור שלו, כל הילדים לומדים את התקופה בבית הספר בשלב מסוים", ממשיכה מנטל, "בבית ספר הוא לא הותיר עלי רושם מיוחד, אבל בשנות העשרים המוקדמות שלי, כשרק התחלתי לכתוב, נתקלתי בו שוב ואמרתי לעצמי, הוא בהחלט דמות או נושא שיהיה מעניין מאוד לכתוב עליהם. אבל כך זה נשאר במשך תקופה ארוכה".
החיים של מנטל לא היו שלווים בלשון המעטה, אם כי המצב השתנה לטובה בשנים האחרונות. היא נולדה ב-1952 וגודלה כקתולית אדוקה, אבל בגיל 12 הפנתה גב לכנסייה. "הפסקתי להאמין וראיתי בכל הערכים שעליהם גדלתי כצביעות ותרמית, אבל הדת עדיין מעניינת אותי מאוד, ואני לא חושבת שאפשר לכתוב היטב על העידן של קרומוול מבלי לדעת מה זה אמונה, כדי להיכנס לראשם ולבם של הדמויות שחלקם היו מוכנים ואף מתו למען אמונתם. אם לא תבין זאת, לא תוכל להבין את ימי הביניים ואפילו לא את העולם המודרני, ולמעשה, הנושאים הללו, דת ואמונה ומוסר ופרשנות של טקסטים עתיקים, הכל עדיין קיים היום".
בשנות העשרים שלה, סבלה מנטל ממחלה קשה וממושכת. הרופאים תחילה היו מעט חסרי אונים. תחילה אובחנה כסובלת ממחלת נפש, אושפזה, וטופלה בתרופות אנטי-פסיכוטיות, שלדבריה דווקא גרמו להופעת תסמינים פסיכוטיים. בסופו של דבר, בתקופה שבה חייתה בבוצוואנה הבינה מנטל כי היא סובלת מאנדומטריוזיס; האיבחון העצמי שלה אושר על ידי רופאים בלונדון.
המחלה והניתוח שנדרש בעקבותיה הותירו אותה עקרה, והמשיכו להקשות על חייה. טיפולים ממושכים בסטרואידים גרמו לה לעליית משקל ושינו את המראה החיצוני שלה באופן משמעותי. את המפלט היא מצאה בכתיבה.
ולמרות שהפכה להצלחה מסחרית מסחררת רק בשנים האחרונות, היא פרסמה את הרומן הראשון שלה כבר ב-1985, ומלבד רשימות בעיתונות (תקופה מסוימת עבדה כמבקרת קולנוע), היא למעשה מפרסמת מאז לא מעט רומנים, שזיכו אותה לאורך הדרך בלא מעט פרסים, 16 ליתר דיוק. ב-2006 הוענק לה תואר קצינה של מסדר האימפריה הבריטית, הבריטים כנראה לא יוכלו להיגמל לעולם מתארי האבירות והסמי-אבירות האלו.
"אין ספק כי ההצלחה של הספרים האחרונים שינתה מאוד את חיי", מנטל מוסיפה, "לאובססיה יש קונטציה קצת שלילית, לכן לא הייתי אומרת שיש לי אובססיה לתומס קרומוול, אוכל רק לומר שהוא חתום על האתגר האמנותי הגדול ביותר שנתקלתי בו עבורי, אתגר שכמובן עדיין לא נגמר.
"בהיסטוריה הפופולרית הוא מתואר בדרך כלל כנבל או שפשוט לא מתועד, נעדר לגמרי, ובאמת ניסיתי לבדוק מה זה אומר נעדר לגמרי, למה זה קרה? גם עבור ההיסטוריונים הוא תמיד היה דמות מרתקת, אבל ההיסטוריה הרשמית בהרבה מקרים מאבדת את הפן האינדיבידואלי לאורך הדרך, וקרומוול תמיד חי במובן מסוים בין ניירות ומסמכים, ורציתי להוציא אותו משם ולגרום לו להתנהל ולחיות".
נדמה שההיסטוריונים תמיד יעדיפו להתעסק בהנרי השמיני?
"הנרי שלט ביד רמה והיה דומיננטי מאוד בתקופה שלו והוא מאוד מוכר, כחשושבים עליו מדמיניים איש גבוה ורחב עם כתפיים רחבות, וגם הסיפור עם פרשיות האהבה - לפעמים זה מרגיש כאילו כל זה קרה רק בשבוע שעבר, אנשים עדיין מתעסקים בזה כאילו מדובר ברכילות עסיסית. אני חושבת שהוא היה מפלצת, אבל מפלצת מהסוג שאנחנו מכירים, והסיפור שלו הוא סיפור ששום סופר לא יכול היה להמציא בעצמו".
וקורמוול? הוא בכלל רלוונטי לתקופה הזו? למאה ה-21?
"אני חושבת שלעבר יש ערך בפני עצמו, והוא לא בהכרח חייב להיות רלוונטי להווה, אנשים מהעבר
לא היו עבורינו חזרה גנרלית, או אנחנו בצורה פחות מתוחכמת, אז דווקא אין לי עניין בהקבלות והשוואות, וקרומוול הוא סוג של טיפוס שאפשר למצוא דומים לו בכל תקופה - אנשים עם מוטיבציה אדירה להצליח ויכולת לקחת סיכונים עבור זה.
"אם כי בהחלט היו לו איכויות נדירות, זה ניכר בהחלטות שהוא היה צריך לקבל, ובפשרות שהוא היה צריך לעשות כדי לשרוד ולהמשיך, ובעצם הרבה אנשים נאלצים להתמודד כיום עם סוגיות כאלו, אבל יחד עם זאת קרומוול הוא בהחלט לא דמות מודרנית, ודווקא ההבדל הוא שמרתק בעיניי".
כאמור, קרומוול לא היה הניסיון הראשון של מנטל לשלב בין היסטוריה לבדיון. אמנם היא עסקה גם בסיפורים אחרים, של דמויות לא ידועות, כאלו החיות בכפר אנגלי שומם, אך לתוך ספריה מצאו את דרכם לא פעם רובספייר, מרגרט תאצ'ר וכדומה.
"אין לי אג'נדה חינוכית בנוגע להיסטוריה, פשוט רציתי לספר סיפור שאנשים יאהבו לשמוע, ושאלתי עצמי לפני כן מה אני ככותבת יכולה להביא לתוך הסיפור, אני לא חושבת שיש כאן קונפליקט בין היסטוריה לספרות, ההיסטוריה שירתה את קרומוול היטב, אבל לא נכתבה עליו ביוגרפיה, כי זה מאוד קשה, בגלל בעיות של מסמכים או תעודות. סך הכל, אני מאוד שמחה על הצלחתו, ושמחה לשאת את שמו וסיפורו מחוץ לבריטניה. המחזה שעובד לפי הספר עובר בקרוב לברודווי, והשחקן הראשי בו אמר לי שנדמה כי ניו יורק היא ביתו הטבעי של קרומוול. אני נוטה להסכים איתו".
