סיגריה על הבר ודיילים עם מדים בצבע תפוז: בחזרה לעידן הנוצץ של חברות התעופה
השמפניות נמזגו, הסיגרים נדלקו והמנות היו כמו במסעדת פאר. בואו איתנו למסע נוסטלגי אל ימים אחרים, תמימים ונוצצים יותר של חברות התעופה בעולם. וגם: מנהל שירות בטיסה שנפרד מתפקידו לאחר 44 שנים, מספר למה דיילי אל על היו מתלבשים כתפוזים ומה היו מוכרים פעם בטיסות, הרבה לפני השוקולד. בואו למסע של נוסטלגיה מעופפת
בעידן הלואו-קוסט, בו אנו נדחסים כמו סרדינים לקופסאות הפח המעופפות, אפשר בקלות לשכוח שפעם עשו את זה אחרת. טיסות לחו"ל אמנם היו בגדר פינוקים השמורים לאלפיון העליון, אך הנוסעים ששילמו קרוב ל-30 משכורות כדי לטוס מבריטניה לאוסטרליה למשל (עם אינסוף עצירות בדרך לתדלוק) זכו לחווית טיסה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים.
על סיפון המטוסים התעופפו לכל עבר עיתונים, ספרים ומשחקי קופסה שחלקם הועלו לטיסות על ידי הצוות כדי לשעשע את הנוסעים הצעירים. בגזרת האוכל, מדובר היה במסעדה מעופפת של ממש עם שלל מנות שלא רק היו משביעות וטעימות לנוסעים, אלא גם הוגשו כבמסעדת פאר.
עם זאת, לא הכל היה נוצץ בימים הזוהרים ההם. המטוסים שהיו קטנים יותר מאלה הטסים כיום היו גם איטיים יותר, נקלעו לא פעם לסופות שהתקשו להתמודד עמן וחוויית הטיסה הפכה בלתי נסבלת, יאמרו הוותיקים. בנוסף, הלא-מעשנים על המטוסים סבלו לאורך הטיסות כולן מהריח שאפף את תא הנוסעים, בעיקר באזור הלאונג'-בר המפואר.
בתמונות שלפניכם ניתן לראות גם את מלבושיהם המפוארים של הגברים אך הרבה יותר מכך של הנשים, שהתגנדרו במיוחד בטרם העלייה לטיסה. גם הילדים "קושטו" לקראת הטיסות והחגיגה האווירית היתה, כבר אמרנו, משהו שבימינו אנחנו כבר ממש לא מכירים.
ואיך זה היה אצלנו? מנהל השירות הוותיק של אל על משחזר
גם בישראל היו צריכים הדיילים למצוא דרכים יצירתיות כדי לשמור על סבלנות הנוסעים עד שיגיעו ליעדם. אז איך היו מעבירים אז את הטיסות הארוכות ללא המסכים על גבי המושבים או הסמארטפונים האישיים? מנהל השירות בטיסות אל על ניר דגני, עם ותק של 44 שנים בתפקיד, הגיע לאולפן ynet זמן קצר לפני סיום שירותו בחברה כדי לשחזר ולספר בגעגועים על ימים תמימים יותר. צפו בראיון:
"היינו מוכרים קלפים לנוסעים במחלקת תיירים, לצד האלכוהול והבשמים. במחלקה הראשונה קיבלו אותם בחינם. בנוסף, היינו גם מחלקים גפרורים למעשנים במטוס", משחזר דגני. "במשך שעות פשוט הנוסעים חברו לקבוצות בין השורות ושיחקו ביניהם שעות בקלפים".
ממש כמו בתמונות המרהיבות מחו"ל, גם בישראל התכוננו לטיסה כמו לאירוע חשוב. "אלו היו ימים אחרים: הנוסעים היו עולים בהתרגשות גדולה למטוס, לבושים במיטב מחלצותיהם, הנשים עברו במספרה ערב קודם והתאפרו כמו לאירוע".
דגני מוסיף כי גם הדיילים היו לבושים בהידור רב עם חליפות כתומות וכובעים בהתאם. "הכתום סימל את התפוז הארצישראלי, תפוזי Jaffa", הוא מסביר ומוסיף כי תפקידם של הדיילים היה הרבה מעבר לשירות - הם היו הקשר של הנוסעים לעולם וליעד אליו הם טסו.
"היו שואלים אותנו איך להגיע ממקום למקום, המלצות למסעדות, הכל. אנחנו היינו הבידור המרכזי במטוס וכל עיני הנוסעים היו נשואות אלינו. כל הבעה שלנו הייתה חשובה ומבשרת משהו לנוסעים, אפילו הקברניט היה יוצא מדי פעם אל מעברי הנוסעים ואז זה היה כאילו אלוהים נכנס", נזכר הפרסר הוותיק לעומת המצב כיום שבו "פני כל הנוסעים תמיד כלפי מטה לסמארטפונים והטאבלטים".
אבל לא רק המדים היו כתומים. בטיסות אל על אי שם בתחילת דרכה של החברה נהוג היה לחלק לנוסעים מיץ תפוזים ישראלי. אבל גם זה השתנה עם השנים, ואת מקומו של מיץ התפוזים תפס מיץ העגבניות הפופולרי. "בטיסות לרוסיה מאז ומתמיד היינו מעמיסים יותר מיץ עגבניות כי זה מה ש-90% מהנוסעים מבקשים לשתות", הוא מספר.
דגני מספר עוד על ראשי הממשלה שלא לקחו מטוס שלם בעבר לטיסותיהם, אלא נוסעים במטוסי החברה כמו אזרחים מן השורה. "הנוכחות שלהם בין הנוסעים היתה עושה משהו. פתאום ראו, נגעו.. מנחם בגין היה עובר בין הנוסעים ולוחץ ידיים". כך, מספר דגני רגע לפני טיסה נוספת שלו, הוא אפילו זכה עוד לעשן סיגריה עם יצחק רבין.
