לאחר כל הטלטלות שעבר במשך ימי חייו, מגיע יעקב אל המנוחה ואל הנחלה. את 17 שנותיו האחרונות הוא חי במצרים, מתוך עושר וכבוד. כאשר הוא מרגיש שימיו אוזלים, הוא קורא ליוסף בנו, המכהן כמשנה למלך מצרים, ומבקש ממנו: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותיי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". יוסף מבטיח לאביו שאכן יקיים את בקשתו ואף נשבע על כך.

בהמשך, לקראת פטירתו, מדבר שוב יעקב עם יוסף ומספר לו על פטירת אמו בדרך וקבורתה בבית לחם: "ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם".

רש"י, גדול מפרשי התורה, מסביר שיעקב התכוון בדבריו אלו לענות ליוסף בנו על שאלה קשה שהטרידה אותו. הוא, יוסף, לא הצליח להבין כיצד ייתכן שרחל אמו לא זכתה להיקבר במערת המכפלה?! המקום הזה הוא הרי פתחו של גן-עדן ובו הרי קבורים כל האבות והאמהות?!

הוא ודאי לא האשים את אביו בכך; היה ברור לו שאם אביו הצדיק לא קבר את אמו במערת המכפלה אלא בבית לחם – כנראה היה זה ציווי מה'. אבל כעת, כאשר אביו מבקש ממנו להעלותו להיקבר במערת המכפלה, שבכך מודגשת שוב המעלה של קבורה דווקא שם, הפריעה לו במאוד העובדה שאמו הצדיקה לא זכתה להיקבר במערה, כשאר האבות והאמהות.

ועל כך אומר יעקב לבנו: דע לך שאמך נקברה שם לצורך תועלת גדולה: כאשר ייחרב בית המקדש הראשון ובני ישראל יגלו מארצם, הם יעברו בדרך על יד קברה של רחל, והיא תעורר עליהם רחמים.

וכפי שמתואר בספר ירמיהו: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים. רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם על בניה..". ועל כך משיב לה ה': "מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה' . . ושבו בנים לגבולם".

כשמעיינים קצת בפסוקים האלו, מתעוררת שאלה: ה' אומר לרחל שיש שכר לפעולתה, ולכן היא מובטחת שישובו בנים לגבולם. על איזו פעולה מדובר? הרי לכאורה לא מסופר כאן על שום פעולה מיוחדת של רחל, שבזכותה היא מובטחת שישובו בניה?!

הרבי מליובאוויטש עונה על השאלה הזו בדרך נפלאה, ומפיק ממנה לימוד מדהים אודות מעלתן של נשי ובנות ישראל:

הפעולה עליה מדובר כאן, היא עצם המוכנות של רחל לוותר על המעלה הנפלאה של קבורה במערת המכפלה, בכדי להיות יחד עם בניה בשעות הקשות שלהם. כאשר הם יגלו מארצם, ובדרכם יעברו בבית לחם, היא תהיה שם עבורם. זוהי הפעולה עליה אומר ה': "יש שכר לפעולתך נאום ה' . . ושבו בנים לגבולם".

רחל ביטאה כאן רעיון עצום. היא מוכנה לוותר על המעלות הגדולות והנפלאות ביותר בשביל בניה, למרות שהם בנים שחטאו ולכן גלו מארצם. כי עבור אימא, אין הבדל בין ילד אחד למשנהו. כולם בנים, כולם אהובים, ועבור כולם היא מוכנה למסור את נפשה ולוותר על המעלות הפרטיות שלה, נפלאות וגדולות ככל שיהיו.

כאשר רואה ה' את מסירות נפשה של רחל עבור בניה מבלי הבט על חטאיהם, אומר ה' ומבטיח: "יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם" - למרות שחטאו.

את התכונה הנפלאה הזו של מסירות הנפש עבור בניה, הורישה רחל לכל נשות ישראל, וזהו למעשה סוד העוצמה של הנשים בעם ישראל.

בעוד שהשתייכות היהודי לאחד מהסוגים – כהן, לוי וישראל – נקבעת על פי האב, הרי שעצם זהותו כיהודי נקבעת לפי האם!

על פי המבואר לעיל, ניתן להבין את העובדה הזו: האם מוכנה למסור את נפשה עבור בנה. היא רואה אותו בלי כל מה שעוטף אותו. ולכן עצם הזהות היהודית - שהיא מציאות הנשמה האלוקית באדם, עוד לפני וללא קשר למעשים הטובים שלו - עוברת 'בירושה' דרכה. לעומת זאת ההשתייכות הפרטית בתוך עם ישראל, כהן, לוי או ישראל – שייכת לאב, ששייך יותר לקיום המצוות והמעשים הטובים.

כפי שזה מתבטא בהלכה: בעוד שהגבר מחויב בכל המצוות, הרי שהאישה אינה מחויבת בכולם; היא אינה מקיימת מצוות שתלויות בזמן מסוים, והיהדות אצלה היא יותר מבחינה מהותית.

שבת שלום

לזכות הרב שמעון שטרית לאריכות ימים ושנים טובות מתוך בריאות נכונה, נחת יהודי מכל יוצאי חלציו והצלחה בכל