"פמיניזם בישראל? יש לכם את גולדה ולבני"
הבמאית שרה גברון באה מאילן יוחסין של פוליטיקאים בריטים מכובדים, שנמתח עד לישראל. בראיון ל-ynet, מספרת בת דודתו של הסופר אסף גברון על סרטה "סופרג'יסטיות" שעוסק במחאה האלימה לשיוויון זכויות הנשים בארצה: "מצעדים שקטים נענו בהתעלמות, אבל זעם נשי מזעזע את הקהל"
כמעט מאה שנים עברו מהיום שבו הסופרג'יסטיות הבריטיות פוצצו תיבות דואר ושברו חלונות ראווה ועד ליום שבו נעשה סרט עליהן. "סופרג'יסטיות" מביא סיפורן של הנשים האמיצות שלחמו בחירוף נפש על זכות האישה להצביע באנגליה של 1912, וזאת על פי תסריט של אבי מורגן שכתבה גם את "אשת הברזל" על דמותה של מרגרט תאצ'ר בכיכובה של מריל סטריפ. השחקנית המהוללת מראה נוכחות גם פה בהופעת אורח קצרה ולצדה קרי מאליגן, אן-מארי דאף, והלנה בונהאם קרטר ובן ווישאו. על כולם השקיפה מכסא הבמאי שרה גברון, שהחזירה למסך את תנועת המחאה פורצת הדרך הזו.
בראיון לקראת יציאת הסרט, גברון מספרת כי הפרויקט שהובילה לקח יותר מעשור ומסבירה למה "ברגע שהכוכבים של הסרט הם בעצם אנסמבל של נשים ולא מדובר בקומדיה או בסרט רומנטי, זה קשה. זה היה פשוט מחסום אדיר". למרות הקשיים, התשוקה שלה לפריצת דרך היסטורית זו וההתעלמות ממנה בבתי הספר, דחפה אותה ליוזמה: "לא למדתי את הנושא בבית הספר בכלל, זה לא הוזכר בספרי הלימוד. חלק מהספרים מציינים את הנושא במספר שורות בלבד. כשמזכירים את הסופרג'יסטיות, מרבית האנשים מכירים את שריפת החזיות, השירה ברחובות או מרי פופינס".
הסיבה למיעוט החומרים נובעת, לדעת גברון, מחוסר שוויון. לטענתה, אם מסתכלים על ספרי ההסטוריה, אז רובם הגדול אם לא כולם, נכתבו על ידי גברים. מבירור שערכה עם האקדמיה באנגליה הם הסבירו לה כי לקח שנים רבות להכניס את ההיסטוריה של הנשים ללימודים באוניברסיטאות ובבתי הספר.
"אם חוקרים את הנושא, ניתן למצוא חומרים ועדויות וממש זעזע אותי לגלות כמה מעט אנחנו יודעים", היא אומרת, "זעזע אותי כמה רחוק הנשים האלה היו מוכנות ללכת והברוטליות איתה הן התמודדו מידי המשטרה והממשלה. העובדה שהן הושלכו לכלא, שבתו רעב, עברו האכלה כפויה, העובדה שהמשטרה עקבה אחריהן בחשאי, כל אלה גרמו לי להרגיש כי את הסיפור הזה חייבים לספר".
אחת הסיבות שגברון ומורגן הצליחו לבסוף להביא את הסרט לחיים היתה הצטרפותה של סטריפ לצוות השחקנים. השחקנית האמריקנית הוותיקה לוהקה לתפקיד של אמלין פאנקהורסט, מייסדת תנועת הסופרג'יסטיות בבריטניה, שמופיעה בסרט בסצנה בודדת. פאנקהורסט היתה בת למעמד סוציו אקונומי גבוה, שהיתה מבוקשת על ידי הרשויות בשל התעמולה אשר הובילה, וניהלה במשך שנים את הקמפיין מהמחתרת.
"התפקיד של מריל הוא מאוד קטן מבחינת זמן מסך, אולם מבחינת השפעה, הדמות שלה נוכחת במהלך כל הסרט", מסבירה גברון, "היינו צריכות שחקנית איקונית שתיקח עליה תפקיד של דמות איקונית. לסטריפ יש את הכריזמה שלאמלין פאנקהורסט היתה, לפחות בעיניהן של הנשים שהסתכלו עליה כמי שיכולה לשנות את עולמן. אז חשבתי שמריל סטריפ יכולה להביא את התכונה הזאת, את הכוח הזה למסך".
את החשיבות של הסרט בעיניה של סטריפ ואת דבר היותה תומכת נלהבת של המאבק לזכויות האישה ניתן היה לראות בעת קידומו של הסרט. לשחקנית שמור מקום של כבוד על הפוסטר של הסרט, והיא אף התייצבה לענות על שאלות העיתונאים - דבר ממנו היא נמנעת לרוב. "יש כל כך הרבה סיפורים מהסוג הזה שאפשר לספר. הנשמות האמיצות שהרימו את הדגל ונלחמו למען המטרה הזאת היו מדהימות לדעתי", אמרה סטריפ במהלך מסיבת עיתונאים לקראת צאת הסרט.
"עבורי זו הסטוריה עכשווית. סבתא שלי חיה באירלנד באותה התקופה, היו לה שני ילדים אותם היא לא יכלה לגדל. זה מרגיש קרוב. ומה שחשוב הוא שזה לא אודות נשים ממעמד מסוים, זה על כל הנשים. אבל הסרט מביא את סיפורן של הנשים העובדות, הנשים מהמעמד הנמוך, ולכן אפשר להזדהות איתו כל כך. קרי מוליגן מגלמת כובסת צעירה שנראית כמונו ונסיבות החיים שלה היו מחוץ לידיה לחלוטין. זאת הסיבה שהסרט כל כך חשוב".
הסרט הוא אמנם דרמה תקופתית, בה יש שיחזורים מדויקים של התקופה, אולם הוא לא מנסה להתייפייף. הוא מביא למסך את הקשיים, את האלימות והברוטליות שלוותה את הקמפיין של הסופרג'יסטיות. "היה לנו חשוב להביא את האלימות למסך בגלל שהיא היתה מאוד חזקה וגם בגלל שהיוותה חלק בלתי נפרד מהסיפור, חלק בלתי נפרד מעד כמה רחוק היו הנשים האמיצות האלה מוכנות ללכת וגם הן רצות להילחם למען השוויון שלהן", אומרת גברון.
"ממש חקרנו את מה שדחף אותן ומה לחץ להן על הכפתורים. היו שם ארבעים שנה של מצעדים שקטים ומחאות שהלכו יד ביד עם רצון המחוקק והכל נעשה בנימוס, אבל אף אחד לא התייחס אליהן. ואז הן התחילו לגלות את הכוח שיש בנקיטת עמדה יותר חזקה, באי ציות והליכה לכלא. היה מעניין מאוד להתחקות אחרי הסיפור הזה. זה אכן מפתיע כי יש משהו בנוגע לזעם נשי שמזעזע את האוכלוסיה ואת הצופים. החלטנו שהסרט צריך להפתיע בכיוון הזה".
גברון בת ה-45 היא בת למשפחה בריטית מאוד עמידה בעלת קשרי הון ושלטון. אביה, רוברט גברון, היה חבר מפלגת הלייבור במשך שנים רבות. אילן היוחסין שלה מחבר אותה גם לישראל. למעשה, היא בת דודתו של הסופר עטור הפרסים אסף גברון. "יש לי משפחה בישראל שאני שומרת על קשר איתה", היא מספרת, "אסף הוא בן דוד שלי. אני אוהבת את העבודה שלו, ויצא לי לקרוא אותה. אני מעריכה אותו וחושבת שהוא מאוד מוכשר".
מה את יודעת על ישראל?
"ישראל הוזכרה בבית שלנו, גם בגלל המשפחה וגם בגלל העובדה הפשוטה שאבא שלי היה פוליטיקאי. אני לא יודעת הרבה בנוגע למצב הפמיניזם בישראל, אבל מה שאני כן יודעת זה שעוד שהייתם מדינה צעירה מאוד נבחרה ראש ממשלה אישה, גולדה מאיר. יכול להיות שזה היה סימפטום של היותכם חברה צעירה. אבל גם אחר כך היו לכן פוליטיקאיות בולטות, כמו ליבני - ככה קוראים לה, נכון?".
על סט הצילומים, גברון לא היתה היחידה בעלת שיוך משפחתי פוליטי. הלן פאנקהורסט, הנכדה רבא של אמלין, שימשה כיועצת לסרט ונכחה על הסט בזמן הצילומים. מצד שני הלנה בונהאם קרטר, היא נכדתו של ה.ה. אסקווית', שהיה ראש ממשלת בריטניה בזמן המחצית הראשונה של מלחמת העולם הראשונה.
"זה היה דבר ממש מדהים", מספרת גברון, "היה לנו קשר משפחתי לעבר. מצד אחד, הסבא רבא של הלנה היה ראש הממשלה והאנטגוניסט הראשי בתקופה של הסרט שלנו. בנוסף, צילמנו בבתי הפרלמנט אותם אני מכירה היטב מהבית והם היו המקומות בהם ההסטוריה התרחשה, כך שלחלוטין הרגשנו שאנחנו מחוברות מאוד לעבר אבל גם יוצרות פרק חשוב מאוד בהווה".
בעקבות העבודה על הסרט הבינה גברון כמה גדול החוב שהיא חבה לאותן נשים שנלחמו על זכויותיהן ועד כמה השתנתה ראיית העולם. "אני מסתכלת על מה קרה אחרי 1918 כשלנשים ניתנה זכות ההצבעה. פתאום נשים קיבלו את הזכות שלהן כהורה, ניתנה להן האפשרות לשבת בחבר מושבעים והתאפשר להן להיות עורכות דין, העולם השתנה כתוצאה מכך, לא מספיק אמנם, אבל מספיק על מנת שנבין כמה זה חשוב וכמה אסור לנו לקחת שום דבר כמובן מאליו. זה גם הזכיר כמה עוד הדרך ארוכה ושיש נשים בעולם שעדיין נלחמות עבור זכויות היסוד".
האם היו לך בעיות בגלל שאת אישה במאית?
"אני יכולה להגיד בוודאות שלנשים קשה יותר להרים את הפרויקטים שלהן. נשים מהוות 51 אחוז מכלל האוכלוסיה וזה צריך לבוא לידי ביטוי, גם בהוליווד וגם במקומות אחרים. זה עולם שנשלט על ידי גברים ועולם הקולנוע הוא מאוד היררכי ועל מנת שאישה תצליח להיות בטופ, זה דורש המון ביטחון וזה בלתי שגרתי. אבל, אני מקווה שהדברים משתנים. הסרטים שנעשו על ידי נשים אותם ראיתי כשהייתי בשנות העשרים לחיי, הם שהשפיעו עלי להיות במאית. יש לי שני ילדים, ואני מקווה שבתי ובני, יגדלו בעולם בו הם יבינו כמה זה חשוב שיש לך קול שסופרים אותו".
