זו הסדרה שאתם צריכים לראות
חזקה, אפלה, חובבת סקס ואלכוהול - גיבורת העל שמככבת ב"ג'סיקה ג'ונס" לא ממהרת להציל אחרים או ללבוש חליפה, וזה חלק מסוד הקסם השחור שלה. בשילוב עם מתח, הומור ואקשן היא הופכת לחומר מוצלח למרתון צפייה
מזמן לא נשמעה כזו תמימות דעים בכל הנוגע לסדרת טלוויזיה עכשווית. בחודש האחרון נדמה שיש תשובה אחת לשאלה "מה כדאי לי לראות?" - והתשובה הזו חוצה העדפות ז'אנר וסגנון והיא חד משמעית: "ג'סיקה ג'ונס" של נטפליקס (שלא משודרת כעת בישראל). העונה הראשונה בת 13 הפרקים מצטרפת לתגיות האיכות הקודמות של נטפליקס - אחרי "בית הקלפים", "כתום זה השחור החדש", "דרדוויל" ו"נרקוס".
ג'ונס (קריסטין ריטר מ"שובר שורות") היא בלשית פרטית שיש לה גם כישורים מיוחדים. הסדרה, בדומה לסדרת הקומיקס מאת בריאן מייקל בנדיס שעליה היא מבוססת, מאתגרת את המסגרת הקבועה של הז'אנר דרך הגיבורה שלו ויחסיה עם הסביבה והעולם. החיבור של ג'ונס האאוטסיידרית לעולם גיבורי העל ה"מסורתי" קיבל בעיבוד הטלווזיוני גישה רצינית ואווירה אפלה ואפילו קשה.
על הכתיבה לסדרה ועל העיבוד בכלל אחראית מליסה רוזנברג - תסריטאית קולנוע וטלוויזיה ותיקה שבשנים האחרונות כתבה בעיקר, ובכן - את סרטי "דמדומים". עובדה שמעידה ככל הנראה על יכולתה ככותבת, כי אפשר לומר שג'ונס היא ההפך המוחלט מבלה סוון. היא ממש לא רואה בעין יפה סטוקר שמתחזה לגבר מאוהב, והיא בטח ובטח שאינה בעלת עמדות שמרניות בכל הנוגע לסקס.
התיק הראשון שג'ונס מקבלת הוא היסוד הדרמטי שמניע את העונה כולה. מדובר בסיפור ישן-חדש עבור ג'ונס. כלומר, החקירה חדשה, אבל האדם שקשור אליה הוא מישהו שג'ונס מכירה טוב, טוב מדי. מה שמתחיל כעוד חקירה רנדומלית על צעירה שנעלמה בעקבות חבר חדש, מבוגר יותר וכריזמטי, יתברר במהרה כסיפור בעל השפעה הרסנית, שיעמת את ג'ונס עם כל מה שהיא מבקשת לברוח ממנו.
זה אכן פרמיס מעניין, אבל מה הופך דווקא את ג'ונס לפופולרית ואהודה על צופים ומבקרים - במיוחד כשעל פניו היא נשמעת כמו סדרת נישה מדכאת לקהל מצומצם מאוד? ג'ונס היא גיבורת על, אבל לא מהסוג שמסתובב בחצאיות, טייץ ופן מושלם בזמן שהיא מצילה את העולם. אופן ההתנהלות שלה קרוב יותר לאנטי גיבורה, לפחות בהתחלה.
יש לה כוחות על - היא בעלת כוח פיזי יוצא מגדר הרגיל שמאפשר לה להגן על עצמה ולהיחלץ מסיטואציות מביכות או מסוכנות או שתיהן, אבל היא לא משתמשת בכוח הזה כדי להושיע אף אחד, היא לא חושבת שהיא מסוגלת. במקום זאת היא פועלת כבלשית פרטית, עוקבת אחרי סודות של אחרים.
השילוב של שני האלמנטים האלו ממצבים אותה בעולם הקומיקס של מארוול ממנו הגיעה דמותה במקור מצד אחד, ובעולם הנואר של הז'אנר הבלשי מצד שני. היא מעין יציר כלאיים שמקבל את הרע משני העולמות כדמות, ולכן כל מה שמתרחש אצלה ריאליסטי, מנוכר, אפל ורע - הרבה פחות נוצץ מחברתה לז'אנר סופר גירל, שמככבת בסדרת טלוויזיה אחרת.
לסדר את הבלגן של הנוקמים
אף שעל פניו בעיצוב הדמות, הדיאלוגים וההתרחשויות היא רחוקה מהם - ג'ונס היא עוד נדבך בתוכנית העל של מארוול ונטפליקס להשתלט על המסך הקטן דרך גיבורי על. מדובר במבנה פעולה דומה לזה שבו השתלטה מארוול עם "הנוקמים" על המסך הגדול.
בקולנוע יוצאים כמה סרטים נפרדים על כל גיבור - קפטן אמריקה, ת'ור, איירון מן וכו' - ואז מגיעים "הנוקמים", סרטי אנסמבל עתירי אקשן ובלגן שמחברים בין כולם. בטלוויזיה של נטפליקס כבר יצאה במלואה השנה העונה הראשונה של "דרדוויל", שמבוססת על סדרת קומיקס וקצרה שבחים. עכשיו יש את ג'ונס, ומתוכננות עוד עונות ראשונות של גיבורים נוספים, כולם פועלים באותו עולם - הלס קיטצ'ן בניו יורק, אותו עולם שבו פועלים הנוקמים. ההבדל העיקרי הוא בטון - הנוקמים פועלים בגדול, מצילים את העולם. בסדרות הגיבורים, לפעמים בעל כורחם, מנסים לשרוד ולהציל במיקרו, בתוך העיר והשכונה שלהם, אחרי כל ההרס והבלגן שהנוקמים השאירו.
התכנון הוא, בהנחה שהסדרות יתקבלו יפה על ידי הצופים חובבי הבינג', לחבר את כולן במיני סדרה שבה יככבו כל הגיבורים יחד. אם לשפוט בזהירות לפי הקבלה של "דרדוויל" ו"ג'סיקה ג'ונס", נטפליקס בדרך הנכונה.
עמידה על ההבדלים בין השתיים יכולה להבהיר למה ג'ונס אהודה כל כך, ובצדק. "דרדוויל" היא קודם כל מוכרת יותר, גם כקומיקס, וגם כפיאסקו קולנועי בכיכוכבו של בן אפלק לפני אי אלו שנים. דרדוויל הוא עורך דין עיוור בעל חושים מחודדים במיוחד שמפצים על עיוורונו - מעין חוש שישי של ריח/שמע/מישוש אם תרצו. הוא למד אמנויות לחימה, יש לו סוג של תלבושת מאולתרת, זהות סודית, חליפה. הוא פועל במסגרת הנורמה המוכרת של גיבורי העל. לטוב - קל מאוד לחבב אותו ולהיקשר לסדרה אם זה הז'אנר שלך. לרע - מי שפחות מתחבר, עלול לפספס אותה בשל כך מלכתחילה, ולא ישכנעו אותו סצנות הקרבות הבנויות כמעט כמו מחול, עומקן של הדמויות ואיכות הדיאלוגים.
ג'ונס פועלת באופן אחר. היא לא ממש מסתירה את הכוחות שלה, או מתהדרת בהם. היא לא בקטע של חליפה, היא בעיקר בקטע של להיות מסוגלת לחיות עם עצמה אחרי משהו שעשתה, כשהיתה תחת זרועו ומוחו של הנבל קילגרייב (דייוויד טננט).
כן, ג'ונס מציגה לצופים דמות של בלשית נוארית שהיא גם שורדת של התעללות שצילקה את נפשה, שגרמה לה לא לבטוח באנשים, לא להיקשר, להימנע מאינטימיות, ולשנות את כל השקפת עולמה. זהו שימוש מורכב, קשה, יצירתי ומזעזע בכוח על של נבל: קילגרייב יכול לגרום לכל אחד וכל אחת לעשות כל מה שהוא אומר. גם אם זה הדבר הנוראי ביותר שאדם יכול לבצע לעצמו או לאחרים.
והנה, האחת שיצאה מתחת ידיו, חייבת להתמודד איתו שוב לפני שיגרום עוד נזק. וכמיטב מסורת הנואר, בדרך היא שותה, מסתבכת, אנשים נפגעים, דברים איומים קורים - אבל היא לא מרפה. מה כיף בזה? באופן מפתיע, הסדרה מצליחה לשמור על איזון מופתי בין הומור שחור, יחסים מרתקים בין הדמויות, משחק מצוין, אקשן קצת מגושם - לבין הרגעים הקשים להכלה.
ג'ונס נחשפת לפני הצופים בהדרגה. אנחנו מבינים שאנחנו אמורים לחבב אותה, אבל מבינים גם שיעבור זמן עד שנבין למה. כמו אדם אמיתי, יש לה עבר, יחסים סבוכים וקושי לומר מה היא באמת רוצה. אט אט תחושת הרתיעה שמשולבת עם התפעלות מהשריון הקשוח בו היא עוטפת את עצמה - הופכת אמפטית יותר ויותר.
ונקודת מחמאה נוספת אחרונה: הסקס בסדרה לא כולל עירום נשי פרונטלי, אולי מבחירה מודעת, אולי כדרישה של השחקניות. בכל מקרה, הן נהנות מסקס על שלל גווניו בלי להפוך לפורנו רך. ובהיפוך והקבלה: לא מראים בה שום אלימות מינית. בביקורות ובתגובות אליה מרחבי הרשת ג'ונס מקבלת כבוד רב על כך שהיא מסוגלת לטלטל ולדון בנושא הכאוב הזה מבלי להראות מה קרה ואיך. הטראומה נמצאת שם כל הזמן: בהשלכות שלה, בעיבוד שלה על ידי הגיבורה וקורבנות אחרים - לא כסנאף לצפייה.
ועם זאת, ג'ונס מצליחה לשמור על מתח גבוה, לא להטיף, ולגרום לצופים להישאב פנימה עם התחושות והתהפוכות שלה. אז למרות קצת ברדק עלילתי שמגיע לקראת סוף העונה, התשובה על השאלה "מה לראות" - נשארת זהה.
