"כלום לא הכין אותנו לכך שאסף המוצלח שלנו יתאבד"

בשורות מרות לא נזקקות ליום מיוחד ולא תמיד קודמת להן "תחושת בטן". וכמו שאומרים לעתים על אירועי קיצון, שום דבר לא הכין אותנו למהלומה שאסף הנחית עלינו. יום מותו של אסף היה יום אוקטובר רגיל של אמצע שבוע ותחילה של סתיו. ההפתעה הייתה מוחלטת ובעצם נותרה כזאת עד היום.

קיראו עוד

התאבדויות בשנה: 10,000 מנסים; 500 מצליחים

כיצד למנוע את מקרה ההתאבדות הבא?

דבורה ואסף קרן. מושלם. לכאורה. אך לא שלם

"כל הזמן ריחפה ברקע תחושת האשמה שלנו"

כבר בשעות הראשונות שלאחר קבלת בשורת האיוב, בעוד האדמה נשמטת מתחת לרגלינו ואיננו יודעים איך ולאן ממשיכים מכאן, החלטנו אני ודני כי לא נלך לאיבוד בתוך האובדן.

הלא יש לנו אחד את השני ויש לנו עוד שני ילדים לשמש להם הורים. נועה הייתה מאושפזת מזה ארבעה חודשים בהריון - תאומות במחלקה להריון בסיכון גבוה בשניידר, ואיתי עסק בבניית הקריירה הבינלאומית שלו כיוצר משחקי מחשב. היה לנו ברור כי שניהם יזדקקו לנו וכי עלינו לספק להם גב.

בשנים הראשונות ריחפה ברקע תחושת האשמה. אולי הייתה לנו יד, גם אם לא מודעת, במותו של בננו? אולי זעק לעזרה ולא שמענו? אילו היינו יותר ערניים, יותר דרוכים, אולי יכולנו למנוע את האסון? איפה ומתי נזרע זרע הפורענות? הייתכן כי אכזבנו אותו?

אין דבר קשה יותר מלשאת בצד האובדן גם בתחושת אחריות ואשמה להיווצרותו. איתי ונועה חזרו ושיננו לנו כי אין הורים קשובים וטובים מאיתנו, וכי למעשהו של אסף אחראי אסף בלבד וכי רדיפת השלמות שאפיינה אותו כל ימיו היא גם זאת שדחפה אותו לוותר.

"פחדנו מהמפגש עם כאבם של אחרים"

מן ההתחלה הבנו כי לא נצליח להתמודד לבד עם המציאות החדשה. ביקשנו לנו סיוע נפשי. זמן קצר אחרי ההתאבדות התקשרו אלינו מעמותת "בשביל החיים" והציעו לנו להצטרף לקבוצת תמיכה של הורי מתאבדים.

היססנו. פחדנו מהמפגש עם כאבם של הורים אחרים. חשבנו שאין דומה לילד שלנו ולאובדן שלנו. חששנו שדמותו של אסף תיטשטש בתוך סיפוריהם של ילדים אחרים שהתאבדו. מה לנו ולכאבם של אחרים? אבל מהר מאוד למדנו שאין סיפור אובדן דומה למשנהו ושמשפחות אינן דומות כלל באבלן. מתוך האינטראקציה הטובה בין ההורים השכולים בקבוצה שלנו צמחו לנו תובנות חדשות וכוחות חדשים.

תועלתם של המפגשים השבועיים, המובלים בידי עובד סוציאלי, הייתה בעיקר בהצטללות ההבנה, כי לא היה בידנו לחזות את התאבדותו של אסף ובוודאי שלא לעצור אותה. הוא היה בחור בוגר, בריא בגופו ובנפשו, שניהל מכלול מגוון של חיים עצמאיים, מתוך קשר גומלין מספק עם משפחתו ועם חברותיו הרבות. רגע אחד הוא היה מלא חיים ותוסס ובמשנהו נטל אקדח והצמידו לרקתו.

מתוך ההבנה החדשה של מגבלות כוחנו ואחריותנו כהורים למתאבד בן 31 צמחה ההתאוששות. אני מדמה את ארגז הכלים שקיבלתי בקבוצת התמיכה למעין קביים רוחניים. למדתי לשוב ולצעוד בעזרתם במסלול החיים הרגיל. שוב מצאתי את עצמי מחייכת פה-ושם (חוץ מאשר כששהיתי עם הילי ומיה - אז חייכתי בלי הפסקה), שבתי להיות יעילה בעבודה, חזרתי לחנויות ולבתי הקולנוע ובעיקר לחברות ולחברים שחיכו שנחזור, ולו במעט, לעצמנו ואליהם.

ממשיכים להתמודד עם האובדן

חלפו 13 שנים מאז התאבדותו של אסף. בלי ספק, התעצמנו מאז נקודת השפל הנוראה ההיא. דני ואני פרשנו לגמלאות ואפילו מצאנו שיש בנו די כוחות כדי להגשים חלומות ישנים: עזבנו את אזור המרכז ורכשנו מתחם צימרים במטולה. לפני שנה וחצי ניחתה עליי מהלומה חדשה, כאשר חליתי בסרטן השד. במשך שנה עברתי טיפולים אינטנסיביים של כימותרפיה והקרנות ונותחתי פעמיים, עד שנמצאתי נקייה.

אני מאמינה כי, באורח פרדוקסלי, דווקא העוצמות שרכשתי ב-13 שנות השכול סייעו לי להתמודד עם המחלה. על העוצמות הללו עליי להודות, לא במעט, לעמותת "בשביל החיים", שציידה אותי ביכולת לסלול לעצמי את השביל.

הכותבת היא אמו של אסף ז"ל, חברת עמותת "בשביל החיים". הכנס השנתי של העמותה, "חיים עם האובדן שלאחר התאבדות - התמודדות לאורך השנים", יתקיים ביום ראשון, 3.1.16, באודיטוריום הקריה האקדמית אונו. ההשתתפות ללא תשלום אך יש להירשם מראש כאן. אתר עמותת "בשביל החיים".  טלפון: 03-9640222